על שער ירחון "את" האחרון מתנוססת תמונתה של אסתי גינזבורג, עימה נערך הראיון המרכזי בגיליון. עד כה, שום דבר לא שגרתי. אלא שבראיון הזה, גינזבורג חשפה דברים שאנו לא רגילות לשמוע בראיונות מסוג זה, על עצמה ועל דעותיה בכלל: בין השאר, היא סיפרה על הפרעות האכילה שלה, ועל העובדה שהיא רוצה עוד ילדים אבל לא בא להיכנס להיריון כי היא תשמין. גילוי חושפני למדי מהדוגמנית שאף פעם לא היתה עוד אחת מאלו הדקיקות להחריד. במהלך הראיון היא מודה שהיא עדיין חוששת כל דקה ממה שנכנס אליה לפה, ושהיא "מייצגת עולם מזויף". קשה לי שלא לענות לה בשאלה – אז למה את לא משתמשת בכוח שיש לך בכדי לשנות?

הטורים הקודמים של גאלה:

פעמים רבות אנשים מתבלבלים בין הרצון להפוך את העולם לשפוי יותר מבחינת דימוי גוף, לבין מלחמת אוביסים מול אנורקסיה. בשנת 2016 הזוי בעיניי שהמרדף אחרי כל 100 גרם גורם לנערות ונשים רבות לצום, להיות חרדות בכל רגע נתון, לנהל את חייהן ולעיתים תכופות לצערי גם לפגוע בבריאותן. כאילו קצו כל צרות העולם. אין מחלות חשוכות מרפא, אין מלחמות, נגמרו תאונות הדרכים וגם האנסים והרוצחים נכחדו. אנחנו חיים בעולם אוטופי ומושלם בו כל מה שרלוונטי זה המלחמה על הקילו. ובכן, מדוע רק העולם שלי עוד לא מושלם כדי שכל מה שאתעסק בו בחיי יהיה הגרם יותר או פחות?

אסתי גינזבורג ל"את"

צילום מתוך הראיון של גינזבורג למגזין "את"

אני כותבת רבות בנושא, ועוסקת בו מדי יום. אני פוגשת נערות מכל רחבי הסקאלה: מאנורקסיות שנשברו תחת נטל משטור הרזון הקיצוני ועד לשמנות מאוד, וכל הקשת שבאמצע. בכל מפגש אני תוהה לעצמי איך נשים כה חכמות, כה אינטיליגנטיות ומוצלחות לא מבינות שלהפוך את המשקל לחרדה קיומית זו הגזמה וחוסר פרופורציה משוועת? ומה לא בסדר בי שאני לא כזו?

שלא תבינו לא נכון, אני לא מעודדת השמנה, בדיוק כמו שאני לא מעודדת דיאטה. אני מעודדת לחיות. אני מעודדת איזון, ומי שחושבת שאיזון זה לצום 5 ימים ובשבת "לחטוא" ולשאוב כל מה שבמקרר - אז לא, זה לא איזון בכלל. ולמקרה שתהיתם איך שמנה מדברת על איזון, ובכן השמנה הזו שומרת על משקלה יציב ואיתן כבר 17 שנים! פה לא מנגנים באקורדיון המשקל. פה המשקל הוא פשוט הוא, בלי דרמות מיותרות.

ומהיכן נוצרות הדרמות? מהפרסומות, מהמסרים, מהקטלוגים. שם כולן מרוטשות, עצמות הבריח שלהן מאיימות לקרוע את העור ולצאת לחופשי, בדיוק כמו עצמות הלחיים. מה שכל נערה ואישה שצופות בתמונה שוכחות, שבשביל הלוק הזה עבדו על הדוגמנית השדופה צוות ביוטי שלם, הכולל מאפרים שהם לא פחות מאומנים, ולבסוף התמונה גם זכתה לטיפול בתוכנות גרפיות שקצת ידגישו, קצת יעלימו, קצת ירימו וקצת יחליקו.

כשקראתי את הריאיון עם אסתי גינזבורג, סערת רגשות מעורבים תקפה אותי. מצד אחד, אם היא מודעת להפרעות האכילה שתעשיית האופנה יוצרת ושהיא חלק מהבעיה, למה היא לא קמה ומשנה? הרי דוגמנית במעמד של גינזבורג היא אוטוריטה. גם כשהייתה מלאה יותר כיכבה בלא מעט קמפיינים בארץ ובחו"ל. אז מדוע היה לה חשוב לרוץ ולספר שבגיל 26 היא הכריחה את עצמה לאהוב סוכרזית כדי לרזות? איזה מסר היא מעבירה בזה?

נכון אסתי, כשאת דוגמנית הגוף שלך זה הכלי המקצועי שלך, אבל בעידן הפוטושופ כבר הוכחת שאת יכולה להיות 'עם קצת יותר בשר' ועדיין לעבוד בלי סוף. אני מבינה שהתכוונת לצאת בהצהרה של "אל תאמינו לדוגמנית שאומרת לכן שהיא אוכלת הכל, כי זה שקר". כביכול חשפת את הזיוף, אבל ראבאק, תוך כדי הבהרת לבנות – קדימה להסתער על הסוכרזית! בקיצור, יצא לך לא טוב.

אסתי גינזבורג

במעמדה לגינזבורג יש כוח לשנות, לא רק לדבר. צילום: מיכל בר, ויקיפדיה

מצד שני, משהו בי שמח. הסופר מודל הזו פתאום מדברת על הנושא הזה. היא מדברת על הפרעות האכילה שלה ושל החברות שלה, על ההתבטאות של אלון ליבנה, על העובדה שפלאס סייז הוא פלח שוק כלכלי ושחבל שחברות רבות מתעלמות ממנו. בכל זאת, הנה ניצחון קטן במאבק שלנו על שפיות: הכותרות הראשיות ושני העמודים הראשונים בריאיון איתה הוקדשו לנושא דימוי הגוף.

הייתי שמחה שיותר ויותר שותפות למשטור הרזון יפתחו את זה, ואפילו יעיזו לאמץ לעצמן קצת שפיות בנושא. יש מקום לדוגמניות גם כשהן לא סקיני סקיני. לא אמרתי שכולן תהפוכנה עכשיו לפלאס סייז, אבל בין סקיני-סקיני לפלאס יש הרבה גדלים בדרך. הגיע הזמן שגם בישראל 2016 נתחיל לראות בקטלוגים ופרסומות מגוון רחב יותר של מודלי יופי.

לעצות בסטייל, דעות חריפות וחדשות חמות על אופנה בכל המידות וגמעבר, היכנסו לאתר של גאלה רחמילביץ': Gala's Style