אני מאוד מחבבת את מיכל אנסקי, היא חמודה, לבבית, רגישה. ובכל זאת – היא אולי הדמות הכי לא אמינה על מסך הטלוויזיה. ברור לי שיש עניין גנטי, ברור לי שהיא עושה ספורט (כולל גלישת גלים. אתם יודעים כמה קלוריות שורפים בגלישת גלים?). אבל בסופו של יום – עד כמה אדם שאובססיבי לאוכל באמת יכול לתחזק כאלו זוג רגליים חטובות? שלא תטעו – אנסקי אולי יכולה, אבל עבורי (ומניחה שלא רק) זה נראה כמו פנטזיה רחוקה ומאוד לא מאפשרת איזושהי צורה של הזדהות. לכן, כשהיא נוגסת בחושניות-יתר מאיזושהי מנה, אני לא יכולה שלא לחשוב שזה רק בגלל שזה פחות או יותר הביס היחידי שהיא הכניסה לגוף כל השבוע. או לחילופין, שהיא יותר נהנית לעשות פרצופים מאשר לאכול. כך או כך, זה מותיר אותי בעיקר עם רגשות אשם מעיקים, ולא עם חשק לעוד. ואולי בגלל זה כל כך טוב שמישהו המציא את קרין גורן.

בניגוד גמור לאנסקי, גורן היא אולי הדמות הכי אמתית שיש על המסך שלנו, אפילו הרבה יותר מכל אותם כוכבי ריאליטי שכל כך מודעים למצלמות. אם נודה על האמת: היא לא יפה בצורה מיוחדת, היא בטח לא רזה ובכל זאת – לפחות ממה שהיא משדרת – היא כל כך אמתית ובריאה בנפשה.

במשך שנים, ואולי עדיין, גורן היתה מושא ללעג בגלל חיבתה המוגזמת למתוק. בעיקר ידועים הסרטונים שדובבו אותה בצורה מוגזמת. בעקבות כך, גורן היתה יכולה לשבת בשקט ולשתוק, או לחילופין לעשות את המהפך המתבקש מסלבריטאיות שלא נראות כמו דוגמניות, אבל היא דווקא החליטה למנף את הסיטואציה על מנת לחזק את הדימוי שלה כחובבת אוכל ומתוקים.

כך, למשל, בתחילת העונה הראשונה של "בייק אוף", כשהיא קיבלה תגובות לועגות, כתבה גורן "בתור מי שכמעט תמיד היתה שמנמנה, ותמיד הרגישה בנוח בעור שלה, אני בטח לא מתכוונת להתנצל. להפך, התגובות האלה גורמות לי להרגיש גאה על שאני מביאה משהו אחר לפריים טיים. אני לא ארעיב את עצמי בשביל להתאים למודל המצומצם מאוד שהחברה דורשת. ולא, אני לא אלבש רק שחור כי זה מרזה. ולא, אני לא אתחבא בחולצה רחבה מעל הבגד-ים בקיץ. תנו לי צמוד, תנו לי צבעוני, תנו לי לחגוג את החיים, את הנשיות שלי ואת עצמי".

עוד היא הוסיפה: "אני גאה לשאת את הדגל למודל נשי שאינו שדוף ועדיין אוהב את עצמו, ומקווה להוות דוגמה לנערות ונשים רבות שמתביישות בעצמן או מלאות שנאה עצמית רק בגלל שהן לא מצליחות להשתחל למידה 34. וזה שמידה 42, שלי (ובואו נודה באמת - גם של חלק גדול מהצופות) כבר נחשבת ל'ענקית', זה עניין ששווה דיון נפרד".

 

הבחירה שלה להתמודד עם התגובות בצורה אמיצה כל כך הוכיחה את עצמה. גורן הפכה לתופעה משום שהיא בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו – לא עוד כוכבת שתספר בראיונות כמה היא שלמה עם עצמה ואחרי חודש תוריד עשרים קילו. לא עוד מישהי שתספר על הקושי שלה בתחזוק הגזרה ותופיע בצילומי פפראצי מיוזעת עם טייץ. גורן הבינה שאנחנו רוצים מישהי שתהיה בדיוק כמונו. או שאולי היא הבינה שהיא צריכה להיות בדיוק כפי שהיא.

כמו כולנו, כשגורן רואה עוגה טובה, היא הופכת לילדה קטנה בלי שום רציונל ומחשבות מדכאות. היא פשוט מתגרה ולא יכולה להתאפק מלאכול אותה – ביס ועוד ביס, ועוד ביס. ואז עוד אחד, ככה בשביל הטעם הטוב בפה וכדי ליישר את הקצוות. היא לא מאמינה במזלגות, כי לדבריה "מזלגות זה לחלשים". היא מעבירה כמעט את כל המתמודדים, כי היא מוצאת את היופי שבכל דבר ובכל אחד, והיא אוהבת מתוק, כי אנשים שלא אוהבים מתוק הם מפוקפקים.

אבל מה שהכי יפה בגורן, שאת כל זה היא עושה מבלי להתנצל, מבלי להתחבא, מבלי להקטין את עצמה ולנסות להתאים את עצמה למודלים אחרים של נשיות, שכל כך התרגלנו לראות אותם בתקשורת. נשים קטנות כאלו, מאופקות, קוקטיות. גורן, לעומתן, מלאת חוש הומור, גם לגבי החזרזירות שלה – ולכן היא מעבירה מסר שפוי ובריא לנו, וגם לילדים שלנו. כלומר, ברור שאנחנו צריכים ללמד אותם לאכול בריא וירקות בחמישה צבעים, אבל לא פחות חשוב מזה, בעיני לפחות, זה ללמד אותם שלפעמים זה ממש בסדר "לרדת" על עוגה, ולהרגיש עם זה בסדר. הרי תחושות האשם הן אלו שבסופו של דבר מביאות להימנעות, או לאכילה בסתר, ומשם הדרך להפרעות אכילה מאוד קצרה.

בואו נודה על האמת: סביר להניח שלאורך הקריירה של גורן הופעלו עליה לא מעט לחצים. לא קל להיות אישה בתקשורת כשאין לך יכולת – לפחות בפוטנציאל - להשתתף קמפיינים לחברות אופנה מובילות. אני מנחשת שגורן היתה צריכה לא מעט אומץ ועזות כדי לא להיכנע להם. וחוסר הכניעה הזה שלה, פרץ דרך עבור הרבה אחרות – בין אם על המסך ובין אם לא. הוא הוכיח שיש מקום ויש דרישה גם לנשים מסוג אחר. כנות יותר, אמתיות יותר. כמונו יותר.