"אני לא יודעת איך לגרום לו למוטיבציה" היא אמרה לי בעיניים דומעות.

היא מחזיקה את הרצון עבורו, אצלה. רצון שעוטה ביקורת סמויה שלה, על תפקודה כאימא, על מידת האחריות שלה, על מידת השליטה שלה בחייו, בחייה. "אם אני לא מניעה אותו להכין שיעורים, להתאמן, הוא לא יעשה כלום".

כשאני חושבת כיצד להגיב, אני חושבת עליי, כילדה, נערה, אישה, שמבינה כיום יותר מתמיד שהשיעורים הכי גדולים שעברתי לא היו בשליטתם של הוריי ומוריי, ושהדרך בה פסעתי בין אם היו בה רגעי כאב ובין אם שמחה, מאפשרת לי לפתח שרירים של מסוגלות ויכולת התמודדות.

אני לוקחת נשימה עמוקה. יחסי הורים ילדים, ובכלל בכל מערכת יחסים בה מעורב רגש עז, מצריכים התייחסות בענווה, ולזכור כי התשובות אינן מרשם רופא נחרצות, ושיש פה תהליך שדורש סבלנות למקצב שלו. האתגר המהותי עבורה הוא ההבנה כי זה לא בריא עבורו ועבורה, שהיא תנסה לשלוט ולסדר את כול הנעשה בחייו.

"זה לא שחור ולבן, אין פה תשובה אחת נכונה" אמרתי לה בכנות. "אבל אני כן מרגישה שלהחזיק את הרצון העז אצלך זה לא מדויק ולא בריא. כל עוד את רוצה את זה עבורו את משאירה אצלך את הכוח והאחריות ששייכים לו והתחושה של הכאוס, הייאוש, והתסכול שאת חשה, אינם תנאים שיוצרים רצון או קרקע פורייה לשיפור".

השיעורים הכי גדולים שעברתי לא היו בשליטתם של הוריי ומוריי. מורן שבתאי במרתון ברלין

השיעורים הכי גדולים שעברתי לא היו בשליטתם של הוריי ומוריי. מורן שבתאי במרתון ברלין

האחריות הראשית שלנו מורים והורים, היא קודם כול לזכור שעלינו להוות דוגמה במעשינו, עבור מה שאנחנו מחנכים עבורו, מה שמצריך מאתנו מודעות רבה לבחירות שאנחנו מבצעים.

כל שינוי הוא מאתגר, קל וחומר, שינוי עצמי פנימי בתפיסה ובחשיבה שלנו שמצריך מוטיבציה פנימית עצומה, כזו שתאפשר להתעמת בהרגלים ובכוח האינרציה שבחרנו, אשר לא משרתים אותנו להתפתחות ולצמיחה.

שיחתנו הסתיימה במילים "אני מבינה שאת צודקת, רק אני לא בטוחה שאני יודעת איך..." ומכוון שהרגשתי שמילותיי לא יישמעו, רק עניתי "עם הרבה סבלנות ואמונה".

השאלה איך גורמים למוטיבציה עצמית להתעורר היא לא שאלה פשוטה. אני, לדוגמא, מחלימה כעת מפציעה. אין לי תכנית אימונים ממוקדת תחרות ואין בריצה הזאת מן הגבורה או מההרואיות, ועם זאת משהו גורם לי להחליט לקום בבוקר שבת, בכול מזג אוויר, ללא תלות בחיצוני, ולרוץ.

התשובה לכך טמונה בנו בפנים. הבנתי שערך מרכזי בחיי הוא האמונה כי אנרגיית החיים היא תנועה. האמונה שהתהליך להיות בשיפור מתמיד ובתנועה מאוזנת, תוך מחויבות למה שעושה לנו טוב ובונה אותנו כאדם, היא זאת שמביאה אותי להיות רצה למרחקים ארוכים.

ומכוון שהריצה היא לא רק פודיום ומקום למטרות ויעדים, שכבודם במקומם מונח, אלא מהווה מקור לחיבור פנימי עמוק, בה הרגע מצליח לקבל נוכחות של הוד וכבוד, אני מוכנה לשאת אתגרי מנטליים, פיזיים וחיצוניים המגיעים בדרך.

האומץ להרפות

השלב הכי מאתגר, בין אם זה לגדל ילדים, ובין אם זה להתאמן למרתון, הוא השלב בו עלינו להרפות ולשחרר את התוצאה, להעניק לחיים להתפתח לכיוון מבלי שנתערב, אחרי שעשינו את הכי טוב שלנו להגיע לשם.

הלמידה להרפות מהווה למידה חשובה ומהותית, בבואנו לחיות חיים בריאים, חיים המאפשרים לאחרים ולעצמנו נשימה, הגשמה ונוכחות.

כדי לעורר מוטיבציה אצל הילד, נדרשת קודם כול סבלנות שלנו, למקצב שלו, תוך כדי נטיעת זרעי אמונה קטנים כגדולים, שיאפשרו לו להשתחרר מהתנהלות העבר שהניעה אותו עד כה.

להאיר בפנס את הצעדים הקטנים והמשתנים שהוא מבצע תוך כדי יצירת השינוי, ובכך לאפשר לו לקחת את האחריות לכוח שיש בתוכו לבצע בחירות אחרות מיטיבות בחייו.