יש מדינות שבהן אידאל היופי שונה לחלוטין מזה שמוכר לנו מהתרבות המערבית. יש מדינות בהן שמן יותר, או ליתר דיוק שמנה יותר, נחשב ליפה יותר. ואמנם, למרות שמצב כזה יכול להישמע כחלום מתוק ולא דיאטטי עבור כל מי שנאבקת במשקל שלה, תתפלאו - במקרה הזה, הדשא של השכן כלל וכלל לא ירוק יותר.

בעוד שבישראל, באמריקה, באירופה ובמדינות רבות נוספות נאבקים בהפרעות אכילה כמו אנורקסיה ובולימיה, בתרבות שמעודדת רזון, במערב אפריקה בסמוך למרוקו תמצאו מדינה בשם מאוריטניה, בה אלפי ילדות נשלחות מדי שנה בגיל צעיר מאוד ל"חוות השמנה", כדי להכין אותן לחיי הנישואין ולהפוך אותן לכלות ראויות.

במאוריטניה, ההזנה בכפייה של ילדות מכונה "לבלו" ומהווה מסורת ארוכת שנים, תולדה של אידאל יופי בו נשים רזות נחשבות לנחשקות פחות אל מול נשים שמנות ומקומרות. ישנה אמירה במדינה לפיה "גודל גופה של האישה מסמל את גודל המקום שהיא תופסת בליבו של בעלה" – או מנגד, נישואין לאישה שמנה מסמלים את עושרו של בעלה שמסוגל להאכיל היטב ומעל ומעבר את אשתו. גם סימני מתיחה, שבמערב לצערנו נראים לרוב כ'פגם' או כדבר שנשים אמורות להסתיר לפי אידאל היופי המקובל והצר, נחשבים במאוריטניה לסימן של יופי רב.

ילדות נשלחות לפיטום בחוות השמנה כבר בגיל 7-8, חלק אף נשלחות כבר בגיל 5 וחלקן שוהות בהן עד גילאי 12-13 – כל זמן או דבר שיידרש עד שהן ישמינו מספיק כדי להיות ראויות לנישואין.

התפריט היומי של הילדות בחוות הללו מגיע עד ל-16,000 קלוריות ביום. לשם השוואה, הכמות המומלצת לילדה בגיל 12 לפי חלק מהתזונאים עומדת על 1,500 קלוריות ביום. אחרי שהייה בחווה כזו, המשקל הרצוי לילדה בת 12 יהיה 80 ק"ג, וחלקן יכולות להגיע אף למשקל של כ-140 ק"ג. המשקל האדיר הזה שמצטבר בזמן קצר על גופן שאינו מפותח עדיין, מציב את הילדות האלו בסכנת חיים, או לכל הפחות מסכן אותן בסכרת, במחלות לב ובבעיות בריאותיות רבות נוספות מהן הן ייסבלו כל חייהן.

בחוות הללו מזינים את הילדות בחלב גמלים, דוחן (או "מילה" בלעז, סוג של דגן דומה לקינואה שמשמש גם כמזון לבהמות) ומים בכמויות אדירות שגורמות להן לחלות. תפריט טיפוסי עבור ילדה בת 6 יכלול 2 ק"ג של דוחן עם שתי כוסות של חמאה ו-20 ליטרים של חלב גמל. "ההזנה בכפייה נעשית לרוב בחופשות מהלימודים או בעונות החורף, תקופת השפע של החלב", אומרת פטימה מ'באייה, עורכת דין לזכויות ילדים. "הילדה נשלחת הרחק מביתה ולא מבינה למה, היא סובלת, אבל אומרים לה שלהיות שמנה יביא לה אושר".

עינויים גם מעורבים בעניין. כשהילדות מסרבות להמשיך ולאכול או לשתות הנשים האחראיות עליהן בחווה נעזרות במנהג המכונה "זייאר" – הן לוקחות שני מקלות ומצמידות אותם משני צדדים לאצבע ברגלי הילדה, לוחצות על האצבע וגורמות לה לכאב רב. "האחראיות נעזרות במקלות אשר הן מגלגלות על ירכי הילדות", מוסיפה מ'באייה, "כדי לרכך ולשבור את הרקמה ובכך להאיץ את התהליך. ואם הילדה מקיאה, היא חייבת לאכול את זה".

הזנה בכפיה במאוריטניה

אילוסטרציה: Shutterstock

 

גם מחוץ לחוות, בקרב משפחות רבות, ההורים נוהגים להאביס ולהזין בכפיה את בנותיהם. כשסועדו איסלמו היתה בת 7, ההורים שלה החלו להאכיל אותה מדי יום שני דליים של קוסקוס ושיבולת שועל, "כדי שגברים ירצו להתחתן איתי", היא מספרת בראיון לעמותת תומסון רויטרס שפורסם בחודש החולף. "אמא שלי היתה מכינה כבשה שלמה בשמן וחמאה, והייתי צריכה לאכול את כולה תוך שבוע", היא מספרת, ונזכרת גם במשקה שהוריה היו מכינים לה בשם "זריק", המורכב מחלב, מים וסוכר ונועד לעודד עיכול מהיר יותר. "הייתי מרגישה כל כך כבדה שבקושי יכולתי ללכת אחרי 4 חודשים של הדיאטה הזו".

כיום היא בת 40, ונלחמת בסוכרת מסוג 2 – שמזוהה עם משקל עודף. היא התחתנה בגיל 13 עם בן דודה, ושנה לאחר מכן ילדה לראשונה. מדי פעם, היא היתה מחביאה אוכל בין בתי השחי שלה ואז זורקת אותו בשירותים, כדי שלא תאלץ לאכול את כולו. "לפעמים היו תופסים אותי, אבל לפחות הייתי מצליחה להיפטר מחלק מהאוכל".

"גברים במאוריטניה לרוב רואים ילדות ונשים שמנות כנחשקות יותר", אומרת אמינטו מינט מוכתר, העומדת בראש עמותה מקומית לזכויות נשים הקורא להוצאה מהחוק של הזנת ילדות בכפייה. "הם רואים בזה סימן לעושר, ולכך שהילדה תשמש כאישה טובה".

כמו כן, ההאבסה של ילדות מקושרת לנישואין מסיבה נוספת – היא מאיצה את ההתבגרות המינית שלהן, וגורמת לילדות צעירות להיראות יותר נשיות.

מסורת הלבלו נפוצה בעיקר באזורים הכפריים של מאוריטניה. בערים היא נצפית פחות ופחות, שכן נשים צריכות להישאר ניידות. "להחזיק עבודה ולהרוויח הכנסה קבועה מאפשר לנשים להתנגד לרצונות המשפחה ולקבל החלטות בעצמן", לדבריה של מינט מוכתר.

אל מול המסורת המקומית הזו ניצבת בעיה בדמותה של בצורת חמורה במדינה, ולרוב המשפחות אין מספיק מזון כדי לאפשר האבסה של בנותיהן. אך גם לזה נמצא פיתרון. חלק מהמשפחות פונות בשנים האחרונות ל"פיטום כימי", ונותנות לילדות סטרואידים ותוספים הורמונליים שונים שגורמים להן להשמין. "אלו גלולות שנועדו לבעלי חיים", אומרת מינט מוכתר, "וזה עלול להיות אפילו מסוכן יותר מלאכול כמויות גדולות מדי של אוכל".

המאבק המקומי במסורת ההזנה בכפייה גם הוא ארוך ימים. לפני 15 שנים, הממשלה הדמוקרטית של אותה עת נלחמה בתופעה עם קמפיין נגד התעללות בילדים. אולם תוך כמה שנים עלתה לשלטון חונטה אשר המשיכה ועודדה את המסורות המזיקות והישנות במדינה, כולל זו של ההזנה בכפייה. "הלכנו אחורה, היתה לנו שרה לענייני נשים והשגנו ייצוג של 20% בפרלמנט", אומרת מינט מוכתר. "הצבא החזיר אותנו אחורה עשורים שלמים, אל התפקידים המסורתיים שלנו. אין לנו יותר גורם שלטוני לדבר איתו". אולם ארגוני זכויות נשים וילדים ממשיכים להילחם בתופעה, בתקווה שתקבל הד ברחבי העולם ותצטמצם בעקבות לחץ בינלאומי.