למה החלטתי לעשות דיאטה? אני שואלת את השאלה הזו ולא מצליחה לתת לעצמי תשובות שלא גדושות בתחושות של אשמה ובושה. מה, גם את נכנעת? אני אומרת לעצמי בפעם המיליון. זהו? זרקת את העקרונות לפח והחלטת להצטרף למשטר הרזון? מה עם כל ההודעות שקיבלת והאנשים ששאבו השראה מהאמת שלך? מה עם ה"תאהבי את עצמך לא משנה מה" והקבלה העצמית שאת מטיפה לה? מה, את מתעלמת מכל זה ומחליטה להוריד במשקל?

כן. אני מחליטה להוריד במשקל, אבל דווקא ממש לא מתעלמת מכל הגורמים שלא מאפשרים לי להמשיך לבחור להיות שמנה. זה קשה לי מידי. זה מאבק אמיתי ונראה שאני רק מפסידה בו. אני עושה דיאטה וכבר ירדתי 14 קילו, אבל אני עדיין לא מסוגלת להודות בפני עצמי שזו החלטה מצוינת ושאני עומדת מאחוריה במאה אחוז. אני מרגישה אשמה.

אולי אני רוצה להגיד לעצמי שהחלטתי לרדת במשקל כי אני פשוט לא יכולה יותר, שאין לי כוח להתמודד. שזה בכלל לא קשור אליי ואני מסירה מעצמי אחריות, כי להיות שמנה שמרגישה שלמה עם עצמה זו משימה בלתי אפשרית. נמאס לי להתעסק במשקל שלי ולהילחם בחברה ששונאת נשים שמנות. נמאס לי להצהיר הצהרות דרך הגוף שלי ולחשוב שאני חיה בהתרסה. נמאס לי לקרוא קללות ומילים איומות שנאמרות על נשים עם עודף משקל ולהרגיש שהן נכתבו גם עליי. פרה, עצלנית, דאבה, בטטה, דוחה, נשפכת, הר אדם, שמנה מגעילה. נמאס לי להיכנס לחנויות בגדים ולא למצוא שום דבר במידה שלי. נמאס לי לראות בכל מקום נשים שלא נראות כמוני, שהחיים שלהם נראים הרבה יותר טובים.

נמאס לי לקרוא עוד סיפור בפייסבוק של אישה שמנה שלא מצליחה למצוא בן-זוג כי היא שמנה וכמה השפלות וזלזול גברים מסוגלים להפעיל כלפי מי שיש לה עודף משקל – לעיתים בכוונה ולעיתים לא. והאפשרות השנייה הרבה יותר מטרידה. נמאס לי מגברים שמתעסקים במשקל שלי יותר ממני, שזה תמיד שם, על השולחן, השומן והאפשרות לרזות ולהפוך לכוסית. זה באמת הרבה יותר קל להיות רזה.

נמאס לי שהחברה שלנו גורמת לי להרגיש שאני אף פעם לא טובה מספיק. ואני יודעת שזה לא קשור למשקל, אלא לתעשייה שלמה שמחנכת אותנו לשנוא את עצמנו ולרכוש עוד ועוד כדי שנתקרב עוד קצת לאידיאל היופי הבלתי מושג. "תעשיית השנאה", אני קוראת לה. לזו שמרחיקה אותנו מאהבה פשוטה וטהורה למי שאנחנו, לבני אדם.

יותר קל להיות רזה. ניצן סניור שניאור. צילום ביתי

יותר קל להיות רזה. ניצן סניור שניאור. צילום ביתי

ונמאס לי, אולי יותר מהכל, שאני בעצמי לא מצליחה להפסיק להיות שיפוטית כלפי אנשים עם עודף משקל. כשאני רואה את הספרות על המשקל יורדות - אני מרגישה עליונות. "הנה, עשיתי זאת. הצלחתי איפה שהן לא". אבל ההן האלה, הן אני. ואני, שהצליחה לרזות, יכולה להיות אותה טוקבקיסטית מרושעת שגרמה לי לבכות כשכתבה תגובה ארסית על המראה שלי. וכמה שנאה יש, במקום שתהיה אהבה, וכמה חוסר שביעות רצון ממני, לא משנה מה. שמנה, רזה, תמיד אפשר לשפר עוד משהו.

אני לא יכולה להתעלם מהיתרונות של הירידה במשקל. היא מביאה לחיים שלי בעיקר דברים טובים, אבל זה מאוד הגיוני להרגיש שאנחנו חיות בחברה שמקדשת רזון. הנה, פחות 14 קילו אני כבר יכולה להיכנס לאותן חנויות שהדירו אותי בעבר, גברים לא ישר מתחילים לדבר איתי על המשקל ואני מרגישה יותר קלילה. כן, אולי אני יותר בריאה פיזית, אבל מבחינת היחס לגופי, זה נראה כמו מלחמה שאפסיד בה תמיד.

ניצן סניור שניאור. צילום ביתי

ניצן סניור שניאור. צילום ביתי

אני מאחלת לעצמי להפסיק לכעוס על הגוף שלי. להפסיק להרגיש כל כך הרבה רגשות שליליים ביחס אליו. הלוואי שאצליח להתגבר על תחושת האכזבה שאני חשה כלפי עצמי כשאני רואה את שלטי הפרסומות עם הדוגמניות הרזות, את המילים המעליבות שנכתבות ברשתות החברתיות על נשים שמנות ואת  פריחתן של תעשיות הדיאטות והמהפכים המהירים. יחסי האהבה-שנאה האלה עם הגוף והנפש פשוט שוחקים. אני מודה שאני לא אופטימית במיוחד בנוגע לאפשרות שהתחושות האלה ייעלמו לחלוטין, בעיקר כי בעולם קפיטליסטי כשלנו שרק רוצה שנקנה עוד ועוד יהיה קשה להרגיש תחושת סיפוק והשלמה, אבל אולי, יהיו רגעים, שאכעס פחות.