בזמן שאוהד קנולר מנסה לסחוט קולות מהבחירות, קורין גדעון המשיכה הלאה, לנושא שככל הנראה ימשיך להיות בוער עוד הרבה קדנציות: דימוי הגוף.

אתמול העלתה המנחה פוסט בו סיפרה על הערה לא נעימה שקיבלה ממעצבת אופנה, שאת שמה בחרה שלא לחשוף.

"לא מזמן הגעתי לפגישה אצל אחת המעצבות המובילות בתעשיית האופנה לקראת הגמר של 2025. כל כך מובילה שהיא כנראה הרגישה מאד בנוח לירות לעברי מיד כשהתיישבתי מולה: 'הקרסוליים שלך רחבים'.

כן, אמרה לי את זה אישה. לא גבר גס רוח. אלא אישה, שיודעת כמה רגיש עבור כל אחת מאיתנו עניין הדימוי העצמי. ועוד אישה שמעצבת שמלות לנשים אחרות. דווקא היא כל כך ארסית כלפי אישה אחרת.

עכשיו עזבו אותי. שבאמת אחרי שנים הגעתי למצב שבו אני מתה על איך שאני נראית וחוגגת כל דבר בגוף שלי, כולל הקרסוליים שלי שהם בכלל לא רחבים אלא פשוט מושלמים!!!!! אני, חשתי רחמים כלפי אותה מעצבת שבטח כל כך שונאת את עצמה ובגלל זה חשה צורך להנמיך אחרות. אבל מה היה עובר על בחורה עם פחות ביטחון, צעירה יותר, פגיעה יותר? היא הייתה יוצאת מצולקת", כתבה גדעון והוסיפה "אישה נוספת שהייתה שם הצדיקה בפניי מאוחר יותר את המעצבת ואמרה: 'היא בעלת מקצוע, זה כמו רופא שמאבחן אותך ואומר מה הוא רואה'. אז ראשית, לרופא הולכים כדי שיאבחן בעיה. למעצבת לא. מה גם שקרסוליים רחבים זאת לא מחלה מסוכנת! שנית, יש דרך להגיד כל דבר. זה יחמיא לך יותר או זה יחמיא לך פחות... ולא להטיח בלקוחה פגמים (אמיתיים או דמיוניים). ולבסוף, ה-עבודה של מעצבת זה להרים ללקוחה, להעצים אותה, לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה. ממילא קשה לנו הנשים להגיע לשלמות עם עצמנו. למה שלפחות לא נקל זו על זו?".

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

איך נשים פוגעות בנשים לא מזמן הגעתי לפגישה אצל אחת המעצבות המובילות בתעשיית האופנה לקראת הגמר של 2025. כל כך מובילה שהיא כנראה הרגישה מאד בנוח לירות לעברי מיד כשהתיישבתי מולה: "הקרסוליים שלך רחבים". כן, אמרה לי את זה אישה. לא גבר גס רוח. אלא אישה, שיודעת כמה רגיש עבור כל אחת מאיתנו עניין הדימוי העצמי. ועוד אישה שמעצבת שמלות לנשים אחרות. דווקא היא כל כך ארסית כלפי אישה אחרת. עכשיו עזבו אותי. שבאמת אחרי שנים הגעתי למצב שבו אני מתה על איך שאני נראית וחוגגת כל דבר בגוף שלי, כולל הקרסוליים שלי שהם בכלל לא רחבים אלא פשוט מושלמים!!!!! אני, חשתי רחמים כלפי אותה מעצבת שבטח כל כך שונאת את עצמה ובגלל זה חשה צורך להנמיך אחרות. אבל מה היה עובר על בחורה עם פחות ביטחון, צעירה יותר, פגיעה יותר? היא הייתה יוצאת מצולקת. אישה נוספת שהייתה שם הצדיקה בפניי מאוחר יותר את המעצבת ואמרה: "היא בעלת מקצוע, זה כמו רופא שמאבחן אותך ואומר מה הוא רואה". אז ראשית, לרופא הולכים כדי שיאבחן בעיה. למעצבת לא. מה גם שקרסוליים רחבים זאת לא מחלה מסוכנת! שנית, יש דרך להגיד כל דבר. זה יחמיא לך יותר או זה יחמיא לך פחות... ולא להטיח בלקוחה פגמים (אמיתיים או דמיוניים). ולבסוף, ה-עבודה של מעצבת זה להרים ללקוחה, להעצים אותה, לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה. ממילא קשה לנו הנשים להגיע לשלמות עם עצמנו. למה שלפחות לא נקל זו על זו? (מיותר לציין שלא מדובר בג'ולי וינו המעצבת המהממת שאני לובשת את השמלה שלה בתמונה!)

A post shared by Corrina Gideon (@corringideon) on

הפוסט של גדעון פגע לי בנקודה רכה בבטן, או אולי בקרסוליים השמנמנים שלי. כמו גדעון, גם לי לקח שנים עד שעשיתי שולם עם הגוף שלי, בעצם לא שולם אלא יותר שלום קר. לצערי אני לא יכולה להגיד שאני "מתה על איך שאני נראית" כפי שגדעון עושה, אבל אני בדרך לשם, ואני כבר לא חושבת שהוא הדבר הכי נורא שיש ומקדישה את רוב זמני באסטרטגיות לחימה במטרה להפוך אותו להיות אחר לגמרי ממה שהוא. אבל גם במצב הזה, הקרסוליים הם עדיין נקודת תורפה.

הרבה שנים דווקא התעלמתי מהם, הייתי עסוקה במאמצים להורדת הירכיים, עד שיום אחד החלטתי למדוד מגפיים. בדרך כלל נעלתי בעיקר מגפונים, אבל רצה אותו החורף שאתאהב דווקא במגפיים שמגיעים כמעט עד הברך. נכנסתי לחנות, ביקשתי את המידה, התחלתי למדוד – ואז הם לא עלו עלי. ניסיתי קצת יותר בכוח, אלא שאז אישה – רזה כמו מקל – אמרה לי בקול מתנשא: "עזבי, אין לך טעם להמשיך לנסות. זה לא בשבילך".

מאותו הרגע הפכתי לאובססיבית קרסוליים. אוי, כמה רציתי קרסוליים צרים וארוכים. כמה רציתי להשתחל לתוך מגפיים ארוכים. וכמובן שניסיתי הכל במטרה להצר אותם, לא להיתקע לנצח עם "רגליים של כדורגלן", אלא שגם כשהמספר על המאזניים היה לרוחי (פחות או יותר, כי אז עוד האמנתי שאין דבר כזה "רזה מדי"), הקרסוליים עדיין נותרו רחבים. ואני נותרתי מדוכאת.

הרגע המשמעותי שמבחינתי שינה את הכל, קרה שוב בחנות נעליים. הפעם, מן הסתם, לא העזתי למדוד מגפיים, אלא רק הבטתי בהם בערגה. המוכרת שאלה למה אני לא מודדת אותם ועניתי לה בעצבות פשוטה "הם לא יסגרו עלי, יש לי קרסוליים שמנים. אני קודם צריכה להוריד 5 קילו לפני שבכלל אחשוב על מגפיים כאלו". להפתעתי, המוכרת הרזונת צחקה ואמרה שגם לה יש בעיה עם מגפיים, כי הקרסוליים שלה רחבים. ובכלל, קרסוליים רחבים לא קשורים למשקל, אלא למבנה – כמו הרבה איברים אחרים בגוף שלנו. כשזלזלתי בה, היא אפילו הדגימה לי בלייב כיצד המגפיים לא נסגרים עליה. אני לא יכולה להגיד שמאותו רגע כבר לא היה אכפת לי שאני לא מצליחה להשתחל למרבית המגפיים בשוק, אבל לפחות ההלקאה העצמית שכחה.  

היום אני כבר יודעת שקרסוליים רחבים הם לא בעיה שחייבים להעלים. הם עובדה. כמו ששיער מתולתל הוא עובדה או ידיים ארוכות. הקושי במציאת מגפיים לא שונה מהקושי במציאת בגדים שהם מעל למידה 40, והוא גם כן קשור למישטור הרזון ולעובדה שאף אחד לא טורח לשנות את הסטנדרטים – כן, גם של נעליים.

אבל כמובן שגדעון דברה על בעיה חמורה יותר ממציאת מגפיים אופנתיים. היא דיברה על הכוח שיש למילים, על האופן שבו אפילו משפט אחד קטן יכול לערער את כל הביטחון שלך ולהפיל אותך לתהומות שעלולים להיות אפילו מסוכנים, ובטח שלא בריאים פיזית ונפשית. ועל אחת כמה וכמה כשמילים אלו מגיעות מנשים, לכאורה אלו שבאופן אוטומטי אמורות להיות בצד שלנו, לרצות לטובתנו.

הקלישאה הכי משומשת, על החיים והמוות ביד הלשון, היא נכונה גם במקרה הזה, כי כשאת שונאת את עצמך, את כמו מתה מהלכת, רק בלי איזה ג'ון סנואו שיציל אותך. כל האנרגיות שלך מופנות אל אותה הערה מפילה, במקום שתוכלי בזמן הזה ובמאמצים האלו להזיז הרים ולשנות את העולם. או לפחות לעשות משהו שעושה לך טוב. וכך, ההקטנה הזו לא מסתכמת רק בתחושה לא טובה כלפי הגוף שלנו, אלא היא פוגעת בכל האישיות שלנו, ובכל הפוטנציאל שלנו.

אבל אנחנו בכל זאת ברות מזל. לפני 15 שנה, כשאני זכיתי באותה הערה משפילה, לא היו סלבריטאיות שהיו מעזות לצאת ככה בפומבי ולשתף במה שקרה להן (טוב, גם לא היו רשתות חברתיות שמאפשרות את הקשר הכמעט אישי הזה). גם היום סביר להניח שיש לא מעט מפורסמות שהיו משתתקות נוכח הערה הזו, מתביישות בה ויוצאות בעקבותיה למסע קשה  - בעיקר כנגד עצמן. אבל העובדה שיש נשים כמו גדעון, שלא מפחדות לשתף ואפילו מנצלות את האירוע כדי להעביר בו מסר חזק, היא בהחלט הישג משמעותי.