אדל עשתה דיאטה ואתן כועסות? אני דווקא מבינה אותה
הזמרת האהובה הציגה גרסה רזה במיוחד של עצמה, והרשת סוערת: האם רזון הוא עדיין סמל ההצלחה האולטימטיבי, המאפיל על כשרון, כסף ומעמד? ניצן סניור שניאור חושבת שזו המציאות – להיות רזה יותר קל
השבוע כולנו ישבנו מול המרקע עם עיניים פעורות, לאחר שתמונות חדשות של הזמרת אדל בגרסה מצומקת וחטובה, התפרסמו. הזמרת האהובה חשפה את הירידה הדרמטית במשקל – איך לא – באינסטגרם, כמו שפוליטיקאים אוהבים לצאת בהצהרות ממלכתיות בטוויטר.
יש שיגידו שזה רק היה עניין של זמן. שהיה ברור שאדל תלך בדרכן של כוכבות גדולות ותיפטר ממשמניה לאחר הפרסום. זה קרה לנינט, למרינה מקסימיליאן בלומין, לרותם אבוהב ולדביר בנדק. זה אולי יקרה לנטע ברזילי (יש שטוענות שזה כבר קרה ונטע של היום רזה יותר מנטע של "הכוכב הבא") ואפילו דוגמנית הפלאס סייז אשלי גרהם יכולה לעלות במאגר השמות שפוטנציאליות להרזות, למרות שהקריירה שלה מבוססת על היותה מלאה (וגם על זה יש חילוקי דעות).
זה המסלול שאנחנו רגילות לראות אצל הכוכבות שלנו. שמנמנה שהופכת למפורסמת, מרזה ומספרת כמה המשקל לא מגדיר אותה באמת. מי שעושה את המסלול ההפוך, כלומר מתחילה רזה ומשמינה, מקבלת ביוש פומבי שציפייה דרוכה ליום בו תחזור להשתחל למידה 38. זה קרה למור ממן, לליהיא גרינר ולמרבית הכוכבות שיולדות. כולנו מחכות לראות אותן בתמונות של אחרי – שהצליחו "לחזור" לעצמן. זה מה שהרגילו אותנו אליו. זה מה שנכון וראוי ומקובל – לרדת במשקל.
היחידה שאולי מערערת על התזה הזו היא ריהאנה, שממשיכה להציג גזרה עגלגלה, אבל גם היא ממשיכה להיות מוקד לבריונות רשת ולבדיקה מתמדת כמה היא שמנה או רזה – עם סאבטקסט שאומר שלא משנה מה, אנחנו עדיין מחכות לראות אותה רזה כבעבר.
נינט בגדה בי
התחושה שכוכבת שמנמנה מרזה ייצרה אצלי בעבר תחושת בגידה. איך היא מעזה, זאת שכל כך תפסתי ממנה, זאת שהצליחה *למרות* השומן, שהייתה עבורנו מודל ריאלי ואותנטי, זאת שאפשר סוף סוך להזדהות איתה , דווקא זאת בחרה להצטרף למשטר הרזון. אנחנו כבר לא נגד העולם ביחד, עכשיו נותרנו לבד. את הבגידה החריפה ביותר הרגשתי כשנינט רזתה. זהו, הפסקתי לאהוב אותה. אני קצת כועסת עליה עד היום.
ועכשיו אדל
אני מנסה לחשוב למה אדל החליטה לרדת במשקל. אולי גם לה, במעמדה, נמאס להיות הזמרת השמנה שלא שמה על מה שכולם אומרים והחליטה להפסיק להילחם? אולי אלו דווקא הגירושים שדחקו בה לעשות שינוי חיצוני דרמטי? אולי אדל, למרות כל הכישרון, הכסף, הזוהר וההצלחה – קיבלה "לפנים" את האמת המתסכלת – להיות רזה זה אחד המפתחות להצלחה?
אבל אחרי הכל, אני ממש יכולה להבין אותה. כי להיות רזה זה פשוט יותר קל.
לא רק בישראל, אלא בעולם בכלל, להיות רזה זה סמל הצלחה. על אף תנועות הבודיפוזיטיב, הכוחות הממשטרים את גופן של נשים, מנצחים. יותר קל להיות רזה, אז למה לסבול? לי כבר מזמן נמאס לנסות להחזיק בדגל ה"שמנה המאושרת". לא הצלחתי להתרגל לזה. זה לא עבד לי. אני מוכנה ללכת בתלם, לשאוף לרדת 20 קילו ולהפסיק להתעסק בכמה אני מצליחה למרות השומן. אין לי כוח, נשבעת לכן. פשוט אין לי כוח.
לא הצלחתי להפסיק להתעסק בשומן שלי, ולמרות שניסיתי להפוך את הבאסה לסבבה, להרוויח מזה הון פוליטי/חברתי ואפילו פיננסי כשאני מרצה על זה – אין לי השלמה מלאה עם הגוף שלי. אני עדיין מעדיפה להיות רזה. אני מנסה לרדת במשקל.
אם אנחנו רוצות לשמור על העיקרון שזכותה של כל אישה על גופה, זה נוגע גם לבחירה של אדל לעשות דיאטה ולרדת לפחות 10 מידות. זכותה של אדל על גופה. היא יכולה לבחור להיות רזה או שמנה, ולמרות שלרוב אני מטיפה על האחריות שיש לנשות ציבור בהעברת מסרים מחזקים ופמיניסטיים, בכל הנוגע למשקל – זה לגמרי עניין פרטי. האישי הוא הפוליטי, אבל האישי הזה, מניסיון, הוא אחד הקשים. אנחנו מדברות על "לבחור את המאבקים שלנו"? אז הנה מאבק שקצתי בו. אני רוצה להיות רזה, כנראה שגם אדל. כי ככה טוב לנו.
אולי אני מכופפת עקרונות, מעגלת פינות או מוותרת מהר מידי. אולי אני מפסידה כשאני מוכנה להצטרף לשגרת חיים שמתעסקת יותר מידי במספר על המשקל. אבל היום, אני מבינה שיש שחרור בבחירה הזו, של להפסיק להילחם בחברה ולמרוד במראה חיצוני המצופה ממני. דיכוי משחרר, אפשר לקרוא לזה. המשקל הוא דוגמא מצויינת למסרים הסותרים הדרים בתוכי. מצד אחד מתאפרת, מצד שני מבקרת את תעשיית היופי הרעילה. מצד שלישי אומרת לעצמי שאני יפיפייה לא משנה מה, ובמקביל רוצה לרדת במשקל. עם האמת שיותר קל להיות רזה בעולם שלנו, אני לא יכולה להתווכח. ואם אדל מותירה בכן תחושה חמצמצה על הבחירה שלה, לא נורא, תמצאו מישהי אחרת, כמוה, בגרסתה השמנה.
React to WordPress
