השבוע קיבלתי מייל מהחטיבה של הבן שלי שביום חמישי יערכו להם בדיקות גדילה. קראתי את המייל והפסקתי לנשום לרגע. אני מבינה שהמדינה חתומה על אמנות בינלאומיות שמבצעות סטטיסטיקות על כל מיני פרמטרים של איכות החיים בארץ, כולל משקל ילדים ומדד השמנת ילדים. ברור לי שהדרך הקלה לאסוף את הנתון הזה הוא דרך מערכת החינוך הארצית, אבל אף אחד לא לוקח אחריות על הטראומה שזה משאיר על הילד/ה.

זה החזיר אותי אחורה בזמן למעמד המשפיל הזה, שמישהו שוקל אותי כאילו אני בקר וצריך לאמוד את השווי שלי, לקבוע את ערכי. בפעם הראשונה שזכורה לי הייתי בגיל היסודי, אולי בכיתה ה'. אני זוכרת שבעודי מחכה לתורי להישקל, ייחלתי בלב שיקרה משהו בלתי צפויי, אולי אסון טבע? משהו דרמטי שיחייב את הפסקת הבדיקה. אך שום דבר לא קרה, וכמו שאר הילדות בכיתה עליתי על המשקל ובתוכי רציתי להיעלם. באותו זמן הרגשתי שמישהו שם עלי בול, חותמת, ומאשרר באופן רשמי שאני שונה, שאני לא בטווח הנורמה, שאני צריכה לשנות את עצמי כדי להתקבל למועדון האנושי הנורמלי.

גולדי אנדראה אורלן. צילום מתוך פייסבוק

גולדי אנדראה אורלן. צילום מתוך פייסבוק

לפי המערכת העכשווית של משרד הבריאות להערכת גדילה של תלמידי ישראל (BI) הייתי מקוטלגת תחת הקטגוריה "השמנה חמורה". בשיטת האחוזונים המוכרת, זה אומר ש-99% מהילדים בני גילי שקלו פחות ממני. תמיד הייתי הילדה הכי שמנה בשכבה, בכל גיל ובכל בית ספר, בארץ ובחו"ל. תמיד סבלתי מהגודל שלי. זה הדבר הראשון שילדים ראו ובעשירית שניה, שפטו אותי ושמרו את זה בזיכרון שלהם לשעת הצורך. קיבלתי יחס קר ומנוכר משני המינים. הבנות המקובלות-המגניבות היו מתעלמות ממני והבנים ירדו עלי ולפעמים גם הרביצו לי - סתם ככה, כי אפשר. הסתובבתי בעולם עם קומץ חברות שאף אחד לא רצה להיות בקרבתן. גם הן היו שונות באיזשהו אופן, הן היו היוצא מהכלל שאשרר את הכלל, את הנורמליות.

אף מורה, יועצת או מנהלת, הסבירה, תיווכה או ריככה את האירוע, שיחזור על עצמו ויותיר פלונטר פנימי לכל החיים. אני לא מאשימה אותן, אף אחד אף פעם לא הדריך אותן לתווך מעמד שכזה. הן לא למדו בלימודי ההוראה על מושגים כמו מבנה גוף, צורת גוף, עקומות גדילה, קצב חילוף חומרים ושמנופוביה. גם הן סחבו טראומות הקשורות לדימוי גופן ומשקל גופן והעבירו אותן הלאה באופן לא מודע כחלק מתפקידן.

ברגע השקילה לא הראיתי שום רגש שלילי, נהפוך הוא, הייתי הליצנית המצחיקה, הילדה הקולית שלא דופקת חשבון, אבל בפנים התמלאתי רגשות שליליים ותסכול - איך זה פייר? למה דווקא אני? איך זה שאנחנו אוכלות אותו דבר והן רזות ואני רק הולכת ומשמינה? הסתכלתי על הבנות האחרות וקינאתי בהן, חשבתי שהן צולחות את השקילה בלי שום בעיה. אבל זה לא נכון - כל ילדה במעמד הזה הרגישה כמוני, אפילו אם היא לא הייתה שמנה. הייתי כולי מרוכזת בסבל שלי ובתחושת הקורבן ולא ראיתי את הבנות האחרות. לא ראיתי שכל ילדה רצתה להיות הכי רזה בכיתה. איזה מזל שהגיע גורם רשמי ומיקם אותנו על הרצף, פתר לנו את החידה והסדיר את העניין. למדד הפופולריות נוסף כעת מדד אובייקטיבי.

הייתי ילדה שמנה, נערה שמנה ואישה שמנה. 38 שנים מחיי כעסתי על העולם, על אלוהים, על ההורים שלי ועל אנשים רזים. בסופו של דבר, ממקום שלם ואמיתי, ירדתי במשקל ואפילו פיתחתי שיטה שעוזרת להתמודד עם עודף משקל. עכשיו, ממרחק הזמן, ואחרי טיפול במאות נשים שמשקל גופן ניהל והתנה את יומן, אני מבינה שחוויית השקילה הייתה השפלה לכל אחת מאיתנו, ללא קשר למשקל שלה. אני לא מכירה אישה בלי טראומות הקשורות למשקל גופה ובזמן האחרון אני גם רואה איך הטראומות האלה לא פוסחות על בנים. 

"אני לפני ואחרי". צילום באדיבות גולדי אנדראה אורלן

"אני לפני ואחרי". צילום באדיבות גולדי אנדראה אורלן

מייד עם קבלת המייל שלחתי הודעה למנהל החטיבה שאני מסרבת שבני ישתתף בבדיקה כזו. לא מוכנה שיעבור את ההשפלה הזו. לא מוכנה שתישאר לו טראומה בשם הסטטיסטיקה. בואו נפסיק את ההצגה הזאת שלא משרתת את הילדים/ות שלנו ונתנגד לבדיקות הגדילה בבתי הספר. אתם אתי?