איזה כיף שהמושג "נשים אמיתיות" מת. אחרי הכל מדובר באחד מהמושגים הכי מיזוגנים שיכולים להיות – כאילו רזות הן לא נשים אמיתיות, וכדי שמישהי תקבל את החותמת "אישה אותנטית" היא חייבת להיות מעל למשקל מסוים. היום, כאמור, היום כבר ברור שכולנו אמיתיות, בכל מידה ובכל גובה. וכך גם לגבי יולדות – אין התנהגות אחת שהיא הנכונה, יש כאלו שמסוגלות לצאת לדייט 16 שעות מזמן הלידה (ע"ע מיכל הקטנה) ויש נשים שזקוקות לשבועות של מנוחה כדי להתרפא, פיזית ונפשית. כל צורה היא לגיטימית ואין דרך אחת. ובכל זאת לפעמים יש דברים שמדגדגים לנו בעין.

בשבת האחרונה העלתה מאיה ורטהיימר תמונה שלה עם בטן חשופה והתינוקת הקטנה בידיה. עבר רק חודש מאז היא ילדה וקשה שלא לשים לב לבטן החטובה. אבל למקרה שלא שמנו לב, היא גם הוסיפה תמונה שלה באותו הבגד מספר שבועות קודם לכן, כשהתינוקת עוד היתה בבטן. מעין לפני ואחרי. מדובר בתמונה יפה של אישה יפה, וסביר שהיינו ממשיכות הלאה, אלמלא הכיתוב שורטהיימר בחרה להצמיד לתמונות: "דניאלה פיק ילדה היום. בר רפאלי העלתה תמונה בבגד ים. בקיצור אני צריכה קצת תשומת לב".

ורטהיימר היא אחד האנשים שהכי כדאי לעקוב אחריהם באינסטגרם – היא מצחיקה, מודעת לעצמה ומנצלת את הפורמט בצורה הכי טובה שיש. מי שעוקב אחריה מתאהב בה מיד, בזכות הכנות וההומור שלה. ולכן התעצבנו לשמוע על הניסיונות שלה ושל בעלה אסיף זמיר להרות, התרגשנו לשמוע על ההיריון וליווינו אותו לכל אורכו בציפייה. אבל בדיוק בגלל הליווי הצמוד הזה נשברנו קצת מהתמונה הזו, כי היא כבר לא בדיחה של ג'ינג'ית שובבה, אלא חשיפה של הרובד הסמוי והיותר כבד של הלחץ הבלתי נסבל לחזור למשקל, והידיעה שאם את רוצה לזכות בתשומת לב את צריכה להראות עד כמה הבטן שלך רזה.

שלא תטעו, זה בסדר לצאת מבית החולים עם סקיני ג'ינס כי את רזה וזה מה שנוח לך ללבוש, זה בסדר גם לחזור לעבוד אם זה מה שמרגיש לך נכון וזה מה שבא לך לעשות. זה בסדר לחיות את חייך ולשתף בהם את העוקבים. זה לא בסדר לבקש צומי על הבטן השטוחה שלך כמה ימים לאחר לידה. כלומר זה בסדר להשוויץ בפני אחותך, אבל כשיש לך אחריות ומאות אלפי עוקבים ואת עושה את זה רק כדי שיגידו לך "איך רזית" - זה כבר מסוכן. כי את שמה את הרזון, את הבטן השטוחה, כערך עליון. לא את החזרה שלך לספורט, נניח, לא את החזרה להתעסקות בדברים שאת אוהבת, לא את חיי היום יום שלך ואת המציאות שבה את חיה, אלא את הריבועים בבטן. וזו, בעינינו, לא צריכה להיות סיבה למחוא כפיים.

בכמה מילים הצליחה ורטהיימר להסביר את כל החולי של הרשתות החברתיות: הן הפכו אותנו ליצורים המשוועים לתשומת לב בכל דרך אפשרית, וכרגיל הדרך הטובה ביותר שלנו, הנשים, לקבל תשומת לב זו מחמאה על הרזון שלנו. מעבר לעבודה שהצורך בתשומת לב וגניבת פוקוס הוא בעייתי, האם אנחנו מעוניינות להמשיך לשמר את התפיסה שאנחנו יכולות להשיג תשומת לב רק דרך המשקל? שההישג הכי גדול של אישה אחרי לידה הוא חזרה לממדים הקודמים שלה? שהדרך "לנצח" נשים אחרות ולגנוב מהן את הפוקוס היא על ידי רזון?     

אם מאיה ורטהיימר רוצה תשומת לב, אנחנו תמיד נשמח לפרגן, הרי לא חסרות סיבות טובות להרים לה, אבל הדרישה לעשות את זה למען הבטן השטוחה, פחות עושה לנו את זה.