ריי שגב: 'ככל שיותר נשים יאהבו את עצמן בעולם, העולם יהיה יותר טוב'

ריי שגב הייתה דוגמנית הפלאס סייז הראשונה בישראל, מי שהקימה את סוכנות הדוגמנות ג'וסי לפני 4 שנים והדוגמניות שלה כבשו את המסלול והמסך. הסוכנות שלה אמנם נסגרה, אבל העשייה שלה בתחום חיה ובועטת. אירחנו אותה לשיחה על האופן בו למדה לקבל את עצמה ולחגוג את מי שהיא, וקיבלנו שורה של טיפים מעולים על איך להסתכל במראה ולאהוב את מה שאנחנו רואות

כמעט אף פעם לא יוצא לי לראיין מישהי שמכריזה שמלאכתה הושלמה אבל את עשית זאת לא מכבר

"להגיד שהמלאכה הושלמה זה קצת מוגזם, אולי מתיימר, אבל אני מרגישה שסיימתי להתעסק בזה. יש היום מספיק שגרירות לנושא. שהתחלתי את הדרך שלי לפני 13 שנים אנשים הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח, אבל היום כבר כולם מדברים על דימוי גוף חיובי ומדברים על איך עושים את זה, יש דוגמאות, יש שגרירות, אנחנו רואים היום בכל המותגים איזשהם ניסיונות לעשות שינוי, גם בייצוג וגם בבגדים, ואני מרגישה שאני יכולה לפנות את המקום שלי לנשים אחרות, לעשייה נוספת. אני עדיין פה, כן? לא הלכתי לשום מקום, אני פשוט מרחיבה את האופקים שלי לתחומים נוספים."

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by ריי שגב כספי (@raysegev)

נתחיל מההתחלה, ספרי לי על המסע שלך לאיזון הפנימי

"אני גדלתי בתור ילדה עם ביטחון עצמי מאוד נמוך וערך עצמי מאוד נמוך. עברתי הטרדות מיניות בתור ילדה, חרם, הייתי גבוהה ומאוד נשית בגיל צעיר, אז הרגשתי זרות. בנוסף לזה גם החלום שלי היה להיות רקדנית, אבל לא באמת היה לי סיכוי כי מבנה הגוף שלי לא התאים לבלט. אפילו שבאמת השקעתי בזה את כל החיים שלי, נסעתי 5 פעמים בשבוע לרקוד ובכל רגע פנוי שהיה לי בבית הייתי גם עושה שיעורים בפיסוק ומנסה להרחיב ולהיות יותר גמישה ולשרוף יותר קלוריות. כשהייתי בת 13 שלחו אותי לד"ר,שהיה רופא של כל הרקדנים וכשהגעתי הוא מדד אותי ובדק אותי ואמר לי "תשמעי, את מבזבזת את הזמן שלך, אני לא חושב שיש לך מה להמשיך לרקוד". לא היו לי את הנתונים ומאוד מאוד רציתי, אז המשכתי עוד כמה שנים, עוד כמה שנים שהעמיקו את חוסר הביטחון ואת השנאה העצמית שלי כלפי עצמי, כי כל הזמן השוואתי את עצמי במראה לילדות אחרות. ככה גדלתי, באמת באיזה מן ניתוק כזה מהגוף, בדיאטות על דיאטות על הרעבות, על מדידות, הייתי מודדת את עצמי במשקל כמה פעמים ביום אולי משהו ישתנה, זה היה באמת מן אובססיה כזאת שאולי היא לא מוגדרת כהפרעת אכילה, אבל אני חושבת שיש פה איזושהי בעיה."

היום אפשר לקרוא לזה הפרעת אכילה. איך אמא שלך הגיבה?

"אימא שלי חשבה שאם אני אהיה יותר רזה אני אהיה מאושרת, והיא עשתה כל מה שהיא יכלה כדי לעזור לי לעשות דיאטות. היא קמה מוקדם בבוקר בשביל לחתוך לי את קופסת הירקות שלי, והיא באמת עשתה כל מה שהיא יכלה, בגבולות מה שהיה מקובל באותה תקופה. לא היה מקובל להגיד לילדה 'זה בסדר, את מיוחדת, זה מבנה הגוף שלך, תעצימי את עצמך, תעופי על עצמך, את רוקדת'.אני חושבת שזה גם היה סוג של הגשמת חלום שלה כי היא עזבה את הבלט בגלל שהיא הייתה מלאה מדי, אז הכול מתחבר."

ריי שגב כספי. צילום: ענבל נהיר

מה הייתה הנקודה ששיחררת?

"זה היה אחרי פגישה עם היועצת. הייתי מאוד בדיכאון ולא ידעתי מה לעשות, באותה תקופה גם לא היה מקובל ללכת לפסיכולוג, אז ניסיתי ללכת ליועצת. היא שמעה את כל הכאב ואמרה לי 'תנסי, תנסי איזה שבוע אחד משהו אחר, אולי שבוע אחד לאכול רגיל, שבוע אחד לא ללכת לבלט, לא טוב לך אז בואי תנסי' ומאותו רגע לא הלכתי יותר לבלט, נגמר הסיפור. פרקתי כל עול גם בנושא האכילה והיו המון חוסרים שהצטברו. הפסקתי להרעיב את עצמי, הפסקתי להיות באובססיה לקלוריות אז לא ידעתי מתי אני רעבה ומתי אני שבעה, לא היה לי את האינסטינקטים הטבעיים האלה."

ומתי הגעת לאיזון?

"אני חושבת שזה אולי הסיפור הייחודי שלי. אני תפסתי את עצמי בערך בצבא. כולנו משמינות בצבא, כל הדיאטה שעשיתי לפני הצבא, עליתי בטירונות, והבנתי עם עצמי שמשהו שם לא עובד לי, משהו שם לא יכול להימשך ככה. אני חייבת לנסות משהו אחר, אני חייבת לנסות להבין איך הגוף שלי עובד. אז עשיתי משהו שהיום זה נראה לי אמיץ, נראה לי שרובנו מפחדות לעשות את זה. מפחדות רגע להפסיק לספור את הקלוריות, רגע להפסיק עם יומני אכילה, רגע שנייה לא להישקל, לתת לעצמך רגע להבין מתי את רעבה, מתי את שבעה, מה עושה לך טוב, מה מתעכל לך טוב, מתי יש לך צרבת, מתי את נפוחה בבטן וכל מיני דברים שאנחנו לא מסתכלות עליהם. כי אנחנו מסתכלות על המשקל, על מספרים, על קלוריות, אבל הגוף שלנו הוא גוף והוא לא רובוט ואנחנו שוכחות את זה. יש לנו מבנה גוף שנולדנו איתו ולא יעזור כמה אני אנסה, אני לא אוכל לשנות את מבנה הגוף שלי, ואני צריכה ללמוד מה טוב בשבילו ומה עובד. אז זה מה שעשיתי במהלך כל הצבא."

בנקודה הזו את עושה חקר עצמי בעצם, וזה מה שאת ממליצה לעשות?

"כן. אני חושבת שזה צריך להתחיל בהחלטה שמה שעשיתם עד היום לא עובד וצריך לעשות איזשהו תהליך של חזרה לגוף. מקום של חיבור לגוף, עם מודעות. ממקום של לדבר עם עצמכם, להקשיב לבטן. באמת אני חושבת שגם אני אוהבת פחמימות ריקות, אני מתה על בורקסים, אבל כשאני אוכלת נגיד יותר משלושה בורקסים קטנים כאלה אז יש לי צרבת, אז זה משהו שאני יודעת אותו היום, פעם לא ידעתי אותו. כל כך הייתי מנותקת מהגוף שלי."

ריי שגב כספי צילום אור רוזנברג

בין לדעת לזהות מה טוב ולא טוב לי, לבין דימוי הגוף החיובי שאני רוצה להשיג לעצמי, יש קפיצת מדרגה. איך צולחים אותה?

"זה מורכב. אני חושבת שהדימוי העצמי נובע מהערך העצמי. אני יודעת על עצמי ועל הרבה מאוד נשים שאני מלווה שהרבה פעמים אנחנו משליכות על המראה החיצוני שלנו את כל הערך העצמי שלנו. אנחנו אומרות אם אני אהיה רזה או אראה ככה אז אני אוהב את עצמי ואז הכול יסתדר, תהיה לי זוגיות, אני אהיה מאושרת בקריירה שלי, אני אתלבש יפה, החיים שלי ייראו כמו חיים של כוכבת קולנוע. וזה לא המצב, הרבה מאוד פעמים נשים וגברים אומרים שגם אחרי דיאטות כאסח שהן השילו מעצמן הרבה מאוד במשקל עדיין הערך העצמי לא הסתדר, לא קרה שם איזה קסם, כי בעצם זה לא מטפל בשורש הבעיה. הערך העצמי זה תרגול, זה לא משהו שיכול לקרות מחר, צריך להתמסר לדבר הזה ובאמת להשקיע בזה. בכל דבר שאנחנו רוצות להיות מאוד טובות בו, אנחנו צריכות לתרגל אותו וכשאנחנו מתורגלות בלשנוא את עצמנו אז את יודעת, אחר כך להביא את עצמנו לתרגל אהבה עצמית זה דבר שהוא רחוק, צריך להתחיל את הדרך הזאת, אבל זה צעד אחרי צעד אחרי צעד."

ומה עושות כדי להגיע לשלב הבא? שנוכל להסתכל במראה ולומר 'איזה יפה אני' או להצטלם או ללכת לשופינג ושזאת תהיה חוויה טובה?

"אני חושבת שאנחנו חיות בעולם שזה מתאפשר לנו, זה לא כמו לפני עשור או יותר שרק יחידות סגולה העזו או יכלו או הורשו להצטלם. היום כל אחת שרוצה יכולה או לבקש מבן הזוג, מהחברה, לצלם אותה באייפון, בסלולרי. גם יש היום במחירים ממש שפויים סשן צילומים מהמם עם טובי הצלמים בארץ, את יכולה להזמין מאפרת ולעשות לעצמך את כל החוויה הזאת של הדוגמנות שהיא מאוד מאוד ממלאת ומרימה. זה כמו טיפול פסיכולוגי של חודשים, זה יכול להקפיץ אותך, יש כאלה שמדווחות על שיפור מטורף אחרי סשן צילומים.

זה הכול בערך העצמי שלנו,. אני הרבה פעמים עושה fakw it till you make it, גם בתקופה שאני לא מרגישה הכי טוב עם עצמי, אפילו נפשית. אני מתלבשת צבעוני, אני מתאפרת, אני מסדרת את השיער ואני יוצאת החוצה. הרבה פעמים ספורט עושה לי מאוד טוב, אני מרגישה שספורט מרים לי את הערך העצמי ואת מצב הרוח ואני הרבה פעמים ממש מכריחה את עצמי לעשות את זה. אז זה משתנה, אבל למשל ללכת לשופינג ולהרגיש ראויה למצוא את הבגדים שנכונים עבור מבנה הגוף שלך זה משהו שגם הוא מאוד מורכב, אבל היום יש הרבה יותר מודעות וגם הרבה יותר אפשרויות ממה שהיה בעבר."

ובכל זאת, יש נשים שזאת חוויה לא פשוטה עבורן.

"זה עניין של תרגול, ולא להתפשר. אני יכולה להגיד לך גם על עצמי שהייתי יותר צעירה התפשרתי - עלה עליי, קניתי, לא חיפשתי את הגזרה שיותר מחמיאה לי, לא ניסיתי להבין מה הסטייל שלי בכלל, כי לא חשבתי שיש כזה למידה שלי. אני חושבת שכשאת מרגישה כל כך זרה בגוף שלך אז גם הערך העצמי שלך נמוך. אני זוכרת שהייתי נכנסת לחנויות וגם אם המוכרת הייתה חצי לא מסתכלת עליי כזה, הייתי ישר נעלבת, נפגעת, בוכה בתא מדידה ויוצאת בלי כלום מהחנות. אני זוכרת את הרגע הזה שהבנתי שאני לא חייבת למצוא בגדים בכל חנות, וזה בסדר, וואלה אני אמצא את הבגדים שמתאימים לי, בגד שלא מתאים לי לא צריך להיות שלי. זו מן תובנה כזאת שהיא מאוד משחררת."

לא לחשוש להצטלם. צילום: דנה קרן

יש נשים שהחוויה שלהן הפוכה- הן אוהבות מה שהן רואות במראה אבל מצטלמות ולא אוהבות איך שהן יוצאות. מה תמליצי להן?

"אני ממש מזדהה, כי אני זוכרת את עצמי בנעורים מסתכלת על עצמי במראה ואומרת 'וואלה אני לא כזאת מפלצת, אני דווקא די בסדר, אני מחבבת את עצמי'. ואז הייתי רואה את עצמי במצלמות או במראה בשיעור בלט מול כל הילדות שהיו רזות וקטנות, ואני חושבת שכל פעם גם במצלמה וגם כשאת ליד אנשים אחרים, ההשוואה הזאת היא תמיד בעייתית. אני ממליצה להצטלם יותר. אנחנו לא יכולות להצטלם פעם אחת.practice makes perfect , בקיצור, כשאת מתאמנת על משהו את הופכת להיות יותר טובה בו, אין מה לעשות. זה ככה במוזיקה וככה בספורט ובכל דבר שאנחנו רוצות לעשות. גם הדוגמניות הכי מקצועיות מצלמים אותן 100 תמונות עד שיוצאת תמונה אחת."

מה דעתך על נושא הטיפולים הקוסמטיים? לא מזמן נתקלתי בנתון שאומר שבשנה החולפת בוצעו בישראל כ-630 אלף הזרקות והליכי אסתטיקה רפואית, וכ- 82 אלף ישראלים עברו ניתוח פלסטי במערכת הבריאות הציבורית והפרטית בישראל

"תשמעי אני לא נגד באופן חותך. אני חושבת שאנחנו חיים בעולם כזה שוואלה אין אצלי שחור ולבן, אני לא חושבת שזה רע או טוב. אני חושבת שזה מאוד אינדיבידואלי. יש לי חברות שעושות בוטוקס ולפני החתונה חברות שלי ממש ניסו לשכנע אותי ללכת להזריק קצת, 'תרימי פה, תרימי פה'. בתור דוגמנית ומישהי שמצטלמת שפוגשת גם צלמים וגם מאפרי,ם את פוגשת את הדבר הזה כל הזמן. אני פגשתי את סמדר גנזי, יש לה סוכנות שנקראת "פרו אייג'ינג" והיא מקדמת את הנושא הזה של פרו אייג'ינג. והיא בעצם נותנת תשובה לאנטי אייג'ינג, היא ממש השגרירה האולטימטיבית של התחום הזה. אני פגשתי אותה לפני המון שנים כי עבדנו ביחד באיזה פרויקט של דימוי גוף והיא ומעיין קרת דיברו על זה שהן בוחרות לא לעשות בוטוקס. פתאום התובנה הזאת שאני יכולה לבחור, שאני יכולה לעשות את זה אבל ממקום של בחירה, לא לעשות את זה כי כולם עושים. אני ממש שמחה שלמדתי את זה בגיל 20 פלוס, כי היום אני בת 38 וואלה כן יש לי קמטים במצח ואני רואה את השינוי, במיוחד בגלל שאני מצטלמת אני רואה את זה, אבל בחרתי בינתיים שלא לעשות את זה ואני שמחה על זה שזה מבחירה."

אנחנו חיות בעידן שבו גם אם זה לא ניתוח, אז זה פילטרים שמעבים את השפתיים, ומצרים את הפנים. ואז כולן נראות מושלמות עם עור חלק, ללא פגמים. איך מתמודדים עם זה?

"דיאטת אינסטגרם זו התשובה. באמת לנקות את הפיד, לנקות כל פעם שאתן עוברות על הפיד ורואות משהו שיוצר אצלכן טריגר, שעושה לכן לא נעים, שאתן מרגישות שאתן מקנאות אולי, או שזה מעורר אצלכן איזושהי חרדה או תחושת חוסר ערך, לעשות Hide, לעשות  Un-friend, להעיף את זה מהפיד. גם ככה אנחנו צופות בחדשות, התרבות שלנו היא נורא מלחיצה, היא חרדתית, אז אפשר לצמצם קצת את הנזקים, ובאמת לבחור מסרים שמעצימים. לבחור יוצרי תוכן שעושים לכם שמח. אז יש את מאיה דגן הטיקטוקרית, לא השחקנית, שהיא מדהימה ויוצרת תוכן מהממת, ויש את מעיין לוי המדהימה, אני יכולה לתת לכן רשימה של נשים מדהימות שעושות את זה. יש את קייסי זפטה שהיא גם תגלית שלי והולכת להיות בהישרדות עכשיו בעונה הבאה, יש את שי זנקו, ריי אביטן, דורן צייזלר שהרימה תצוגת אופנה ציבורית השנה ועזרתי לה עם זה, בכיכר הבימה, ממש נשים הגיעו וצעדו. זו באמת תקופה שכל אחת יכולה לעשות, אנחנו יכולות ליזום, אנחנו יכולות להשפיע, אנחנו יכולות להגיד מה שבא לנו.

כשנחשפתי לדוגמניות במידה שלי, אז זה היה בחו"ל, פתאום הרגשתי איזושהי לגיטימיות, הרגשתי שאם היא אוהבת את עצמה והיא מקבלת את הבמה אז אולי גם אני יכולה. הבנתי שיש פה פוטנציאל לעשות שינוי והחלטתי לקחת את זה על עצמי. המטרה הייתה לגרום לנשים להבין את זה, זה מה שרציתי, לא רציתי להיות מפורסמת, לא מעניין אותי להיות סלב, בגלל זה גם אף פעם לא הלכתי לריאליטי או משהו כזה, אני לא שחקנית, זה גם לא מעניין אותי. כל מה שרציתי באמת היה להעביר את המסר הזה הלאה ולשנות את התפיסה של תעשיית האופנה על אידיאל היופי, וזה משהו שקרה, לקח הרבה שנים אבל זה קרה, וזה קרה בכל העולם."

על השער של בלייזר. צילום: אמיר יהל

טיפ לסיום?

"עוד טיפ כזה לאיך אפשר לשנות את הפרספקטיבה זה להבין שאתן חלק מתנועה של נשים שמתחילות לאהוב את עצמן ולקבל את עצמן. לחפש את הקהילה הזאת, לחפש את הנשים האלה, לחפש את המסרים האלה ולהיות עוד קול של הדבר הזה. לכתוב על זה, לדבר על זה עם הבנות שלכן, להפיץ את הבשורה הזאת כמה שאפשר במעגלים שלכן. אני חושבת שזה מה שעזר לי לקבל את כל האומץ הזה, כי זה לא שלחצתי על כפתור ומשהו ופתאום התעוררת עם דימוי גוף חיובי. זה לא היה איזה קסם. זה היה יציאה למסע מאוד ארוך שלא ידעתי מה יהיה הסוף שלו, אבל זה היה מסר מאוד חשוב. אני חושבת שאם אתן תכניסו לעצמכן את זה לראש, את המסר הזה שכל אחת תאהב את עצמה, אני חושבת שזה ממש אקט אקטיביסטי. אפילו אם אתן לא מדברות על זה עם אף אחד, אלא רק עושות עם עצמכן עבודה של קבלה עצמית, אני חושבת שככל יותר נשים יאהבו את עצמן בעולם, העולם יהיה יותר טוב. נשים יגיעו לעמדות יותר בכירות, יעשו שינוי, יזמו, יהיו מנהיגות. אנחנו צריכות אתכן. אנחנו צריכות אתכן עם הביטחון העצמי שלכן."