פעם, כשהייתי שמנה, הייתי שקופה. לפחות ככה נדמה לי. כשחייכתי למלצר במסעדה, אף פעם לא הייתי זוכה לשירות מדוקדק ופתק מהוסס עם החשבון. הייתי סתם עוד פנים עגלגלות בקהל, שהישרת מבט אליהן  עבורו משמעה עוד טיול למטבח בשביל תוספת רוטב. בכל פעם שאני מרימה משקולת מביכה של שניים וחצי קילו במכון הכושר לצלילי בריטני הקוראת לי "לעבוד, ביץ'" והמדריך שחוזר שוב ושוב על המנטרה "עבודה קשה, ישבן קשה!" כאחוז דיבוק, אני תוהה איפה ישבו שנים עשר משקולות כאלו על הגוף הזה שלי, שעבורי עדיין מרגיש (ולפעמים גם נראה) בדיוק אותו הדבר.

עוד באון לייף:

את תהליך הירידה במשקל שלי אפשר לתחום לשני חלקים. החלק הראשון, "משמנה למלאה", תקופה בה השלתי מעליי עשרים קילוגרמים, נמתחה לאורך חצי השנה החופשית שנותרה לי בין סיום התיכון לבין תאריך הגיוס, כשבן הזוג דאז שחלק איתי את אהבת הנעורים נעלם בדרמטיות והותיר אותי מנופצת כמו שרק נערה מתבגרת יכולה להיות. נשקתי לתשעים קילוגרמים, התבוססתי בצער מעורב בזמן פנוי וחיפשתי תרופת פלא שתפתור הכל, אותה מצאתי בצורת הפרעות אכילה שהגבילו אותי למאתיים קלוריות ביום במשך שישה חודשי היעלמות, בהם זכיתי בגוף חדש ונזק בלתי הפיך לגוף ולנפש. להישגי בחלק השני, בו נפרדתי לשלום מהתואר "מלאה במקומות הנכונים בעיניי בחורים ספציפים מאוד" ונכנסתי לתחום האפור תחת הקטגוריה המפוקפקת "כוסית", הגעתי בזכות ספורט ותזונה טבעית ותו לא, ובו אני צועדת בגאון כבר יותר משנה, בדמותי החדשה כחסידת בריאות, עם מטרות חדשות מדי יום.

 

נשים שמנות מודרות גם במיטה

כמעט כל אישה יודעת איך זה מרגיש כשמתייחסים אליך כאל חתיכת בשר, אבל יש מי שבדרך כלל סובלות יותר מההשוואה המתמדת שלהן למיני סוגי מאכלים, בעלי חיים ושמות עצם שונים; "אני יכול לאכול אותך עכשיו כמו המבורגר עסיסי", הוא אמר לי בחוץ, בחשכה, ואני ידעתי שזה יהיה הדייט האחרון שלנו, וגם שבקרוב אהיה צמחונית

לטור המלא

 

ובכן, רבים לא יודעים זאת, אבל כשנכנסים למועדון האקסקלוסיבי בו חברים אנשי תמונות ה"אחרי" המוצלחות ביותר, מגלים סוד מר – הרבה יותר קל בצד השני. כשהייתי ילדה, סבתא עליה, אותה הערצתי ועודני מעריצה, העבירה לי את משנתה שעיצבה פן לא קטן באישיותי – "חייכי אל העולם והוא יחייך אלייך בחזרה". הכוונה, במקרה של בנות קולבר הידועות ביופיין, היתה דווקא חיוך בצורתו הגשמית, שכן כשאישה יפה מחייכת אל הסובבים אותה, דברים טובים קורים. אז חייכתי. גדלתי עם חיוך שמתחיל בעיניים, עובר בפרפרים בבטן ונחתם בדפיקות הלב, והאמנתי בכל ליבי שהוא יביא עימו התחלות חדשות, סופים רומנטים בגשם ומוזיקה קיטשית בין לבין. עם זאת, למרות הרצון הטוב והשיניים הבאמת מוצלחות שלי, השיטה של סבתא מיאנה לעבוד. בזמנו האשמתי את הזיק המטורלל בעיניים, החיוך המקולקל או דור הסוציומטים הדבוקים למסכים בו גדלתי. היום, כשהשלתי מעליי חצי אדם בוגר והשתחלתי לתוך חצאית מיני וחולצת בטן, אני מבינה מה השתבש – העולם לא מחייך בחזרה כשאת שמנה.

אז  היום אני רזה ומחייכת, והעולם מחייך בחזרה. החיוך שלו, שמציף אותי באושר שטחי ורגעי להחריד, ממכר כל כך שאני מפחדת לזוז ימינה או שמאלה, כדי שחס וחלילה לא אאבד את השביל לדרך הקלה הזו, שהיתה נעולה בפניי רוב ימי חיי. אני מחייכת בדרך חזרה מהמכון, גאה שזכיתי בחסינות מהשנאה העצמית ללילה. מחייכת לבחורים להם אני מסרבת בנימוס, וגם לאחדים שמבטיחים הזדמנות לסוף טוב ועל כך זוכים בליבי לרגע, למרות שלפעמים כשאני מרשה לעצמי לדמיין שאני מקבצת אותם בחדר אחד, מביטה להם בעיניים ושואלת בדמעות - איפה לעזאזל הייתם כשחיכיתי כל כך, רק במידה לארג'? מחייכת בנונשלנטיות מדוקדקת כתגובה לכל הערה אגבית על הרזון שלי, כשבתוך הראש הקמתי מוזאון שלם מהרגעים האלו, שאני מוקירה כל כך, כי לצערי לפעמים רק דרכם אני מסוגלת להאמין למספר שמורה המשקל.

כשמבטי מצטלב עם מבטן של נערות מלאות ברחוב, אני מנסה לחייך אליהן דרך עיניי את החיוך הכי ענק שרק אפשר. במבט אחד ארוך אני מנסה להסביר להן שבעיניי נשים יפות בכל הצורות והצבעים, ואם הן לא בורחת מהזרה שנועצת בהן מבט מזוגג אני ממשיכה ונואמת בטלפתיה על העובדה שהאידיאל הזה מטופש והכי חשוב להיות בריאים ולדאוג לגוף שלנו למען עצמנו ולא כדי להידחס בכח למשבצת צרה מדיי שעוצבה בפוטושופ עבור הנשים שלעולם לא נצליח להיות. כשהן מסיטות את מבטן אני נשברת, מכניסה את הבטן, מבליטה את החזה ומנענעת את היריכיים כשאני בוחרת ללכת הביתה ברגל, ניזונה מהמבטים שמאשרים לי שהדרך הקלה עוד פתוחה בפניי.

פעם, כשהייתי שקופה, הייתי שמנה. לפחות זה מה שאומרים לי כשאני מעזה לכעוס על הדיסוננס בין הכלום שהרגשתי במידה 44 לתחושת השייכות לחיים אותה גיליתי במידה 38. הם מספרים אגדות אורבניות על הביטחון העצמי הקסום שלי שהרקיע שחקים וגרם לעשרות הצעות חברות בפייסבוק מזרים להישלח אליי בכל חודש, בלי שום קשר לעובדה שהפכתי לעבד לאידאל שאני לא מאמינה בו. לצערי, האמת, אותה אחת שמפרידה ביני העגומה אחרי כתיבת מילים אלו ובין עוגת שוקולד מנחמת, היא שהעולם זועף למי שא מתאימה את עצמה אליו בדיוק וחולמת בהקיץ לגזור חלקים מגופה עם מספריים. השמש זורחת חזק יותר על בנות פס היצור שניצחו את הסטטיסטיקה ולא עלו במשקל בחזרה אחרי ההרעבות, בהירה מספיק כדי להסתיר את המבט המפוחד מהוקעה חברתית בצורת מידה ארבעים.