אמא של משפחות הנרצחות: מפעל החיים של לרה צינמן

בשנת 1996 נרצחה גנית, בתה של לרה צינמן. היא הייתה סטודנטית צעירה עם חלומות גדולים, בת 22 בלבד, כשבן זוגה לשעבר סירב לקבל את העובדה שנפרדה ממנו ורצח אותה באכזריות. מאז שאיבדה את בתה, החיים של לרה התהפכו והזמן כאילו עצר מלכת. אך למרות שהכאב והמחשבות לא הרפו ממנה, האישה החזקה הזאת לא נשברה והחליטה לעזור לאחרים להתמודד עם מה שהיא עברה. מאז שאיבדה את בתה, מקדישה לרה את חייה למשפחות אחרות שיקירותיהן ויקיריהן נרצחו, ומשמשת כיו"ר ארגון משפחות נרצחות ונרצחים, ארגון המסייע לאנשים שאיבדו בן משפחה כתוצאה מרצח או הריגה ופועל לקידום זכויותיהם במערכת המשפט.

בניגוד לארגוני סיוע אחרים, לא הרבה אנשים מכירים את הפעילות שלכם. כמה זמן הוא קיים? 

"הארגון מאגד משפחות שיקיריהן נרצחו. הוא הוקם ב-1998 ביוזמתה של אורה ברז ז"ל, שבתה תמר נרצחה ונאנסה באכזריות על גג חנות ביתילי ברמת גן. אני הצטרפתי לפעילות אחרי הרצח של גנית ז"ל. היינו אז קומץ קטן של אנשים שאיבדו בני משפחה, כל אחד חווה על בשרו במשטרה, בפרקליטות ובבית המשפט אטימות של המערכת, וגם מבחינה חברתית כל אחד מאיתנו הרגיש בודד. אנשים סביבנו היו כל כך נחרדים מעצם המעשה והרצח, ולא אפשרו לנו לדבר על זה ולשתף ברגשות שלנו. כל זה הוביל לכך שהתקבצנו והחלטנו לפעול לשינוי המצב ולקידום זכויות משפחות בתוך ההליך הפלילי".

גנית צינמן ז"ל

מאיפה התחלתם?

"באותה תקופה לא היו למשפחות של נרצחות ונרצחים זכויות, אפילו לא הודיעו לנו על דיונים בבתי משפט או על הסדרי טיעון. לא היינו פונקציה ולא היינו קיימים בשביל המערכת. נפגשנו עם אנשי מקצוע שכיוונו אותנו לכך שאנחנו צריכים לפעול יחד עם נפגעי עברה מסוגים אחרים. חברנו לשדולת הנשים ולמועצה לשלום הילד וקידמנו שינויים משמעותיים כמו חוק זכויות נפגעי עברה שמסדיר צמתים חשובים, ומאפשר מידע והבעת דעה לגבי הסדר טיעון. הדעה שלנו כמובן עדיין לא מחייבת אף אחד ולא משפיעה, אך יחד עם זאת, זה בכל זאת שינוי מהותי לעומת שנים קודמות. היום המשפחות מרגישות פחות כמו אוויר לעומת השנים הקודמות".

איך עובד הסיוע?

בתחילת הדרך הקמנו וגייסנו מנחים ומימנו הכל מכיסנו. ב-2008, אחרי שנאבקנו על הנושא, משרד הרווחה הרים את הכפפה וגיבש תכנית סיוע למשפחות נפגעי עברות המתה, והוקמו מרכזי סיוע. נכון לעכשיו פועלים בארץ שמונה מרכזים כאלו ופעילים מגיעים למשפחות אחרי שיקיריהן נרצחו ומציעים טיפול נפשי קבוצתי וסיוע משפטי. אנחנו פונים אליהן גם להציע תמיכה וגם במטרה לגייס אותם לפעילות, לגרום לבני המשפחה להיות אקטיביים ולא רק להתאבל על האבדן שלהם, מתוך הראייה המפוקחת של העוולות של המערכת שהובילה לרצח וכל העוולות שאותן משפחות עוברות במהלך המשפט. חלק עושים את זה, ולחלק זה קשה. אנחנו שמים לנו למטרה להגיע למשפחות כאלו כמה שיותר מהר. אחת הפעילות בארגון הגיע למשל למשפחת שפק בזמן השבעה (עליזה שפק ז"ל נרצחה באוקטובר השנה). חשוב לנו שהם יבינו מההתחלה שהם לא יישארו לבד ושיש עוד משפחות שנמצאות באותו המצב".

"יש בישראל היררכיית שכול ואנחנו בתחתית"

כחלק מפעילות הארגון נאבקים המתנדבים לקידום חוקים שיחמירו בענישה של רוצחי נשים על ידי בני זוגן, ובהכרה במעמדן של אותן משפחות שכולות שכיום נשכחות במקרים מסוימים על ידי הממסד. למרות שכולם מסכימים על חשיבות העניין ועל הצורך של קרובי משפחה בטיפול וליווי צמוד, המדינה עדיין מפלה אותם במקרים מסוימים.

אתם מרגישים שהמדינה שכחה אתכם?

"במקרה של משפחה שכולה כל בן משפחה מקרבה ראשונה מקבל סל לטיפולים נפשיים. אנחנו היינו צריכים להיאבק הרבה על הנושא הזה. התכנית הממשלתית שקיימת חלה על משפחות שיקיריהן נרצחו רק החל מ-1 באוגוסט 2009. ההשלכות של רצח הן לכל החיים. זיהינו משפחות רבות שזקוקות לטיפול נפשי למרות שעברו שנים רבות מאז המקרה, וגייסנו תרומה פרטית ומטפלים שהעניקו טיפול פרטני לבני משפחה שהיו זקוקים לזה ועדיין זה לא מספיק, התקציב מאוד מוגבל. לצורך ההשוואה, במשרד הביטחון הטיפול וקבוצות התמיכה לא מוגבלות בזמן ואצלנו המצב שונה לחלוטין. זה מרגיש שיש היררכיות שכול ואנחנו בתחתית. כפי שהמדינה אחראית על ביטחון אזרחיה מבחוץ, היא אחראית גם מבפנים והיא לא ממלאת את התפקיד שלה".

לרה צינמן, צילום ביתי

יש הבדל בהתמודדות של משפחה בה האמא או הבת נרצחו על ידי בן הזוג, לבין משפחות של נשים שנרצחו על ידי אדם זר?

"לרצח על ידי בן זוג יש השלכות עוד יותר קשות. כשמדובר ברוצח שלא הכרת והוא בחר את ה"קורבן" שלו באקראי, ברור שהכעס הוא עצום אבל בן המשפחה שנרצח לפחות לא סבל במשך שנים לפני הרצח. יש נשים שנרצחו על ידי בעלן וסבלו מהתעללות עשרות שנים, וגידלו ילדים שגם סבלו מהתעללות. בדרך כלל אותם ילדים ניסו למנוע את האלימות וההתעללות והיו תלויים כל הזמן על חוט השערה. אנשים כאלו חיים בתוך סרט אימה שנים, ונשים רבות מנסות לברוח ממצבים כאלה ולא מצליחות. כשזה קורה זה מותיר משפחות מרוסקות לחלוטין. ההורים, האחים, והילדים פשוט לא מצליחים להתאושש מהרצח ומשנים של סבל שקדמו לו. יש לזה כמובן חומרה יתרה ולכן אנחנו חושבים שצריך להכיר ברצח נשים כנסיבה מחמירה. בכלל, במקרים כאלו רוצחים לא רק את האדם עצמו אלא את כל המשפחה. גם ברצח נשים צעירות, כמו במקרה של בתי, יש כאב עצום שאותה אישה אפילו לא הספיקה להביא ילדים לעולם ולא נותר שום דבר אחרי הרצח. זה גם כאב לכל החיים".

איך מצליחים להתמודד?

"יש נטייה לחשוב שבמצבים כאלה אנשים נכנסים למיטה ולא מתפקדים אבל אתה חייב לתפקד, למען בני משפחה אחרים, כי אתה צריך להתמודד עם החקירה במשטרה ועם המשפט, ואתה חי כמו רובוט. זה מה שקרה לי מאז הרצח של בתי, אני חיה כמו רובוט ומשתדלת לא לאפשר לעצמי לשקוע ולא להפסיק לרגע עם איזושהי פעילות. ברגע שאני מפסיקה, אפילו הולכת כמה דקות ברגל והראש לא עסוק בפעילות אינטנסיבית, אני מוצפת בזיכרונות וזה הכי קשה. אנשים חושבים שזה טוב ללכת לטיולים ולנופש, אני יכולה להגיד שזה הכי גרוע, אז אתה דווקא שוקע בסבל נפשי הרבה יותר עמוק. השגרה שומרת עלינו. התקופות הכי קשות הן בחגים, אנחנו לא חגגנו אף חג מאז הרצח, אנחנו לא מסוגלים. וזה גורם לפירוק משפחה, לבדידות, נזקים מאוד חמורים".

לרה וגנית צינמן. צילום ביתי

"הבת שלי נולדה בחנוכה, וזאת התקופה שהכי קשה לי, אני רק שומעת את המילה 'חנוכה' ואני נשברת. למרות זאת רובנו בכל זאת כן מצליחים לתפקד ולא להיות בדיכאון קליני שדורש טיפול תרופתי. עבורי, הפעילות בארגון היא מצד אחד הקרבה ונגיעה מתמדת בכאב חשוף של משפחות אחרות, מצד שני, הידיעה שאתה תורם משהו לחברה ולאחרים זאת אולי לא נחמה אבל זה ממלא".

מלבד הפעילות לשינוי החקיקה והסיוע העצום שאתם מעניקים, יש לכם שאיפות נוספות?

"ב-16 בדצמבר, פעם בשנה, אנחנו מקיימים טקס נרצחים יחד עם מרכזי הסיוע במימון משרד הרווחה. חלמנו על זה במשך שנים. ניסינו כבר כמה פעמים להזמין את נשיא המדינה לטקס והוא לא הסכים, השנה הוא ישלח ברכה מצולמת וזאת התקדמות עצומה עבורנו. אנחנו רוצים לתת למעמד הזה כמה שיותר סממנים ממלכתיים. יצרנו מצגת עם תמונות של הנרצחות והנרצחים ובכל שנה אנחנו בוחרים שבע משפחות שידליקו נר לזכר יקיריהן. אנחנו תמיד בוחרים משפחות שהרצח היה על ידי בני זוג. זה חורה לנו שיש יום זיכרון לחללי צה"ל ולמי שנהרג בפעולות איבה אבל ליקירינו אין שום אזכור".

ומה השאיפה האישית שלך עבור הארגון?

חשוב לי שקרובי משפחה של נרצחות או נרצחים שקוראים את הכתבה יצטרפו לפעילות בארגון, וחשוב לנו שאנשים מבחוץ יצטרפו בהתנדבות לפעילות. במרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית יש המון מתנדבות ולא כולן חלילה חוו אונס בעצמן. הן מפעילות מרכזים או מגיעות לכנסת ועוזרות לארגון. אצלנו רק אנחנו בעצמנו, המשפחות של הקרבנות, מנהלים את כל המאבקים. יש מעט מתנדבים אבל זה לא מספיק, אנחנו כל הזמן נקרעים בעומס ומשימות. יכולנו להגיע להישגים יותר גדולים אם היו מסייעים יותר. הייתי רוצה שזה יקרה.

**להתנדבות במרכז הסיוע למשפחות נרצחות ונרצחים ניתן להתקשר ל: 050-6562452