"את לא מבינה כלום. ממתי את יודעת משהו בכלל?", "מה את חושבת לעצמך?", אין לך מושג על מה את מדברת", "תפסיקי לזיין את השכל", "סתמי ,יא מטומטמת" – והכל בצעקות. בצרחות.

בסך הכל מילים. אפילו לא ממש קללות, אז מה את באמת מתרגשת? אולי זה אפילו מגיע לך. את לא באמת יודעת הכל. ולפעמים מפספסת איזו פינה ונשאר קצת אבק. ולפעמים מאחרת בדקה לאסוף את הילדים כי האוכל צריך להיות חם וארוחת הערב מתקררת. ואת צריכה גם לעבוד, לא באיזה משהו חשוב, בטח לא יותר משלו. גם אם השכר שלך יותר גבוה, זה לא רלוונטי, כי את לא מבינה כלום.  

את טיפשה. וזה מטפטף, פעם, אחרי פעם, אחרי פעם. כמו רעל, ישר לווריד. ואי אפשר להפסיק. ואת כבויה. מתה חיה. כי את לא באמת שווה משהו.

אין סימנים כחולים. אולי קצת צעקות – אבל מי לא רב מדי פעם? כל הזוגות קצת רבים. זה לא מדליק נורה אדומה. גם אם את מתרחקת כשאת עונה לו לשיחת טלפון, כדי שהאחרים לא ישמעו את הצרחות שלו. ואת שותקת, כי "את מטומטמת ולא מבינה כלום" ועדיף כבר לשתוק מאשר לחטוף עוד משפט ישר לבטן, עוד ירי מטווח קרוב של צרור מילים. בסך הכל מילים. מה את מתרגשת?

אבל מילים יכולות להרוג. אלימות נפשית לא משאירה סימנים כחולים. אי אפשר לתעד אותה בצורה שתראה את הכח שהופעל על הקורבן. גם אם כן מצליחים לתעד, אם אפשר להעביר את שפת הגוף והתנועה, את האינטונציה ואת טון הדיבור, את העיניים והמבטים. הכל נשאר בזיכרון של הקורבן, משם אי אפשר למחוק אותו ואי אפשר להעביר אותו הלאה.

מילים יכולות להרוג. בואו נשתמש בהן בחכמה. בשנה האחרונה נחצה גבול בלתי נתפס של 24 נשים שנרצחו רק משום שהן נשים. רצח הוא אמנם קיצון, אבל אלימות יוצרת אלימות ואנחנו חייבות.ים לעצור אותה. מהמילה הראשונה.  

היום גילינו שאנחנו לא לבד. השותקות. השקופות. היום לא לבד. עשרות אלפי נשים, חלקן באותו מצב, חלקן מכירות נשים אחרות באותו מצב, קמו היום מאזור הנוחות ויצאו לדרוש את היחס הנורמלי, הבסיסי שמגיע להן. שמגיע לנו.

שימו לב למי שלידכן, תקשיבו, הסתכלו בעיניים וחפשו את החיוך. אם הוא לא שם, שאלו. מילה טובה יכולה לעזור. כי כל אחת יכולה להיות שם. ללא קשר למצב הסוציו אקונומי, ללא קשר לרמת ההשכלה, ללא קשר למי שהיא מחוץ לכתלי הבית.

אני - מנהלת צוותים, פרויקטים ומערכות, מעורבת חברתית ופוליטית, חיה מתה. מתהלכת בעולם עם עיניים כבויות ולא רוצה לחזור הביתה. הרעד והנשימה העמוקה כשהיד לוחצת על ידית הדלת לפני שאני נכנסת הביתה. הפחד ממה שמחכה אחרי שהדלת נסגרת. כי אפשר לדעת מה מחכה שם. אבל בוודאות זה לא יהיה טוב. כי שום דבר שאני עושה הוא לא טוב מספיק, כי תמיד הייתי צריכה לעשות ההיפך. ואז הצרחות מגיעות.

אל תתנו לזה לקרות לאף אחת!

#שורדת