לאיריס היו עיניים ירוקות חמות וחיוך ממזרי רחב. כשלראשונה נכנסתי למשרד שם עבדה עם כמה קולגות בבניין לב-רם בירושלים, היא מיהרה לשאול אותי אם אני רוצה לשתות תה, ורק אחר כך התחילה לשאול שאלות ולברר פרטים. עבדנו כשנה ביחד במשרד החינוך ואני זוכרת שהיא שמחה מאוד כשגילתה ששתינו מזל אריה. "עכשיו ברור למה אנחנו מסתדרות כל כך טוב", אמרה בחיוך והסיטה את השיער שנפל לה על העיניים.

אני זוכרת את שולחן העבודה המסודר שלה, את הרדיו הקטן שתמיד היה מכוון לגלגלצ שעמד בפינה, את הרצינות שלה בכל מה שנגע לענייני העבודה, ואת ההבעה החולמנית שלה כשדיברה על סנט-פטרסבורג, עיר הולדתה ממנה עלתה לישראל.

איריס גורליק ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

בבוקר של אותו היום השחור ב-30 לאפריל 2013 איריס וואסילייב-גורליק הכינה ארוחות בוקר לשלושת ילדיה ולבעלה, לקחה את הגדולים לבתי הספר, נישקה אותם והבטיחה שיעשו משהו נחמד ביחד בערב. כשבשעות הערב עדיין לא חזרה, אמה נינה החלה לדאוג. אף אחד עוד לא ידע שאיריס כבר לא הייתה בין החיים. הגרוש שלה, אבי ילדיה ובעלה לשעבר זאב, הזמין אותה לדירתו בשכונת פסגת זאב בירושלים על מנת לדון בעניין המזונות לילדים שהוא לא העביר לה מזה חודשים רבים. למרבה הזוועה האיש הזה, "חניבעל לקטר הישראלי" כמו שכינו אותו אחר כך בעיתונות, לא רק רצח את איריס בסיוע של אשתו החדשה. הוא רצה להעלים אותה מפני האדמה, והכין מבעוד מועד חבית ותמיסה שהייתה אמורה להמיס את גופתה. הגבר שהיה נראה כי השאירה מאחור, תקף אותה כדי למחוק אותה מספר החיים, להיפטר ממנה כאילו לעולם לא הייתה.

כשחברה משותפת שלנו התקשרה אליי וסיפרה לי על ידיעה בעיתון, ועל כך ש"איריס גורליק בת 39 מירושלים" היא ככל הנראה איריס שלנו, הייתי המומה, סירבתי להאמין. למען האמת אני המומה עד עצם היום הזה. קשה לי לעכל שבזמנו, כשעדיין היו זוג, הרוצח השפל נכנס אליי הביתה, שהחלפנו כמה מילים והכנתי לו תה או קפה. שום דבר בזאב, עולה מאוקראינה שלמד עם איריס באוניברסיטה לא הסגיר את זה שבעוד כמה שנים הוא עומד להפוך למפלצת. איריס סיפרה על מערכת יחסים לא פשוטה, ועל הנטישה המפתיעה שלו כשהחליט לעזוב אותה עם שני הילדים הקטנים, על זה שניסה להתנער מאחריות שלו כאב כלפי הילדים שלו. אלימות פיזית לא הייתה שם, אך אטימות, זלזול והמון כעס – היו גם היו.

בפעם האחרונה כשדיברנו, היא הזכירה כבדרך אגב שסוף סוף החליטה לתבוע את זאב בגלל שלא שילם לה מזונות קרוב לשנה. אני זוכרת בבירור שהיא אמרה בדאגה "שהוא יתעצבן מאוד", שום דבר חריג במציאות של משפחות גרושות ומסוכסכות. היא לא הרחיבה על כך עוד והעדיפה לדבר על חלומות שהיא רצתה להגשים. מספר שבועות לפני שנרצחה היא ביקרה בפריז ואמרה לי שהיא חייבת לחזור לשם עם הבנים, כי זה יהיה כיף גדול מאוד. התקווה והשמחה שלה היו כל כך טהורים ואמתיים.

איריס גורליק ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

ואחר כך בא השקט המקפיא של בית הקברות בגבעת שאול, ההלם שמצלצל כמו זבוב בראש ולא נותן מרגוע. קבוצה קטנה של אנשים שממררים בבכי ליד הקבר הפעור ומסרבים להשלים עם העובדה שאיריס איננה. אני יודעת שכל מי שאהב והכיר את איריס חשב באותו רגע את אותה המחשבה – איך ייתכן שדבר נורא כל כך קרה לה? איך זה קורה למישהי שאנחנו כל כך קרובים אליה ומה זה אומר עלינו ועל החברה שלנו?

אז זהו, שזה יכול לקרות לכל אחת. כולן מתוך כולן יכולות להפוך לקרבנות של אלימות מגדרית. אין מגזר שהתופעה הזאת פוסחת עליו, אין שכבת אוכלוסיה שבה התופעה הזאת לא קיימת.

אסור לנו כחברה פשוט להניח לזה, להתייחס לרציחות הללו כגזירת גורל. יש לא מעט שאפשר לעשות כדי לשים סוף למגיפה הבלתי אפשרית הזאת. אפשר להתחיל לדבר על אלימות מגדרית עוד בבית הספר, אפשר להכניס לתכנית הלימודים קורסים על שוויון מגדרי, אפשר להגדיל את התקציבים המיועדים לטיפול במשפחות במצוקה, אפשר להגדיל את מספר העובדים הסוציאליים המקבלים הכשרה מיוחדת, אפשר להשקיע בהנגשה לשונית לטובת אותם המגזרים הזקוקים לכך, אפשר לחוקק חוק שיבודד גברים אלימים ולא את הנשים, אפשר להתייחס ברצינות וברגישות לתלונות שמתקבלות במשטרה, אפשר להעניק ייעוץ חינם בנושא לזוגות שעומדים להתחתן, אבל בעיקר צריך לתעדף את המאבק בנושא הכואב הזה ולשים אותו בראש סולם העדיפויות, לייצר פתרונות הוליסטיים שישלבו את כל המשרדים הרלוונטיים.

קסניה סבטלובה. צילום: באדיבות המשפחה

ח"כ סבטלובה ומשפחה של איריס ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה

אי אפשר רק לשבת ולחכות לכך שירצחו עוד אישה ואז עוד אחת ורק לצקצק בלשון ולומר "כמה זה נורא". חייבים לצאת למאבק למען הצלת חיים של נשים. לאיריס, החברה היקרה שלי שאיננה היום בגלל גבר אלים שהפך למפלצת זה כבר לא יעזור, אך עדיין אפשר להציל חיים של קרבנות חדשים.

והיום אני עוזרת למשפחתה להפוך למציאות את החלום שלהם – להוציא את ספר שיריה ובכך להנציח את זכרה. לכל אישה יש שם ורק כשנצעק את השמות הללו מכל במה אפשרית, נהפוך את רשימת הקרבנות לרשימה של שמות שלהן יש פנים וסיפור אישי ייחודי. מגיע לנשים הללו – שכל אחת מהן הייתה יכולה להיות אנחנו – שנזכור אותן לעד.

השיר "אושר" של איריס, שיפורסם בספר השירים. צילום באדיבות המשפחה

השיר "אושר" של איריס, שיפורסם בספר השירים. צילום באדיבות המשפחה

"אושר" - תרגום חופשי באדיבות אינגה גל מדורסקי

אושר הוא חיפוש נצחי: חיפוש אחר אנשים, אוהבים ואהובים,
מאושרים רק מזה שיש להם אותך.
חיפוש אחר מקומות, שם הינו ועוד נהיה מאושרים,
חיפוש אחר הזמן המאושר, בו סוף-סוף הכל יסתדר.

אושר - הוא פסיפס שביר של התרחשויות, פסיפס שאנו אוספים לאורך חיינו, ומהות החיפוש היא אושר עצמו.

זה משהו בלתי נתפס: משהו כזה באוויר, משהו מנופף ביד על הרציף לרכבת שלוקחת אותך הרחק, אל עבר החלום.

אושר וחלום - הם הזוג הבלתי מופרד.
אנחנו מאושרים כשיש לנו חלום.. חלום על אושר.

קיץ 2000

לתמיכה בהוצאת ספר השירים לזכרה של איריס, היכנסי לכאן: https://www.mimoona.co.il/Projects/5000