מעולם לא איבדתי תקווה. גם לא ברגעים האלה שנשימתי נעתקה ולא מהתלהבות יתרה, או התרגשות מיוחדת. לא.

נשימה של ילדה בת 11 שנעתקת מחניקת ידי אבא שלה, נשמעת אולי קיצונית, או מוטרפת או חריגה. אבל ככה חייתי. בלי לנשום את החופש של החיים האלה. יום אחר יום, עד גיל 20.

שנים שלמות, חיים שלמים, ראיתי איך אבא שלי, מורה ובעל תואר שני בחינוך, מכה באכזריות גם את אמא שלי, סגנית מנהלת בית ספר. שני הורים אנשי חינוך. ואני, חינכתי את עצמי לבד. למדתי את החיים האלה בין שבילים קוצניים ודרכים עקלקלות.

גם שני אחיי הצעירים ממני, חטאו בהיותם שקי האגרוף שלו. היינו שלישיית 'מה קשור'- ילדים טובים, מכבדים וחיוביים, שלא יודעים ולא מבינים את הקשר שלנו ליחס אותו קיבלנו מהאדם שהביא אותנו לעולם ושנאלצנו לקרוא לו בכוחות נפשינו הדלים, 'אבא'.

שרון בר-אל תמיר בילדותה. צילום ביתי

שרון בר-אל תמיר בילדותה. צילום ביתי

 

לתמיכה בקווי חירום לנשים בזוגיות אלימה של און לייף ועמותת 'לא לאלימות' כנסו ללינק הבא

עד גיל 20, התחבאתי בתוך עצמי, חרדה לקיומי, חוששת להביע דיעה כי אחרת אקבל צרור רצועות חגורה או שאשמע כמה שאני כלומניקית, אפס, זונה, בהמה, מכוערת, מגעילה, דוחה. שנים שתקתי, בכל מקום. חלמתי בהקיץ על משפחה אמיתית כזאת. אמא, אבא, ילדים. שמחה, צחוק, דיבור, הקשבה. מגיל צעיר הבנתי שהחיים שאני נמצאת בהם לא ראויים לי. אבל מה יכולה לעשות ילדה קטנה עם הידיעה הזאת?

אז אמרתי את זה כל הזמן לאמא. ביקשתי שהיא תלך למשטרה, שתדבר עם מישהו, שתתייעץ. אבל מבחינתה משטרה הייתה פחד מוות. וכשאומרים פחד מוות... מי כמוני יודעת איך הפחד הזה נראה, נשמע, מרגיש.אחד הזיכרונות הראשונים שלי היה בכיתה ב'. צרחות אימה מחדר השינה, אמא בוכה, מתחננת שיפסיק להכות אותה, להטיח אותה בקיר ועל מיטה. ואני, עם אחי הקטן בן החמש, מחייגים לסבתא שתבוא להציל את אמא, כי אבא עוד מעט הורג אותה. אחרי שעתיים הוא ביקש ממנה סליחה. למחרת קנה לה שרשרת.

אמא ניצלה מהתופת, עטורת סימנים סגולים כחולים בגופה ושרשרת זהב. השילוב הקטלני. הכי קטלני. ואנחנו, שלושה ילדים קטנים, היינו חייבים להמשיך בחיים. ללכת לבית הספר, ללמוד, להתרכז בכיתה, להיות ילדים. אבל הנשמה שלנו הזדקנה כל כך מהר.

שרון בר-אל תמיר היום. צילום מתוך פייסבוק

שרון בר-אל תמיר היום. צילום מתוך פייסבוק

20 שנה חייתי כך ומה שהזכרתי פה הוא קמצוץ ממה שעברתי, ממה שעברנו כולנו ממנו. היום, כשאני כבר 20 שנה אחרי, זה לא עוזב. זה לא עוזב, אבל הקול שלי סופסוף נשמע! ואני, לקחתי על עצמי את הייעוד הכי מנצח בעולם – לא לשכוח את האימה היומיומית שחוויתי יחד עם אמא שלי ואחיי ולהשמיע בכל עת את זעקתם של מי שאין ביכולתם לזעוק.

לפעמים, יוצא לי לפגוש אנשים ששמעו את כל מה שקרה אז, לפני מעל 20 שנה. הם הבינו הכל, שמעו ושתקו. אולי לא ידעו מה לעשות עם האימה הזאת. אולי פחדו. אבל שתקו. הלוואי ומישהו היה מדבר. מספר למורה בבית הספר, מעדכן מישהו במשטרה, משמיע קול באיזה ארגון שוחר שלום בית. אולי מישהו היה זורק איזו מילה, או מושיט יד לעזרה. אולי אז, 20 שנות הסבל היו מתקצרות. מתקצרות בזמן, אבל לא ב'איכותן' המתבוססת בדם. את זה, אף אחד כנראה לא יכול היה להעלים.

**שרון בר-אל תמיר היא יוזמת ומנהלת קבוצת הפייסבוק "כוכבים כחולים - נגד אלימות במשפחה", וחלק מתיאטרון "פלטפורמא"- תיאטרון חברתי אקטיביסטי (אותו הקימו דנה דבורין וקרן כהן) הפועל ויוצר למען קידום נשים נפגעות אלימות על כל גווניה .

 

מערכת און לייף הרימה מבצע גיוס המונים לקו חם לפנייה של נשים בסיכון. נשים שאולי חוששות ואין להן לאן לפנות להכרה, תמיכה, ייעוץ ועזרה. נשים שחוששות שאולי הן "רק" קרבנות לאלימות מילולית או כלכלית. בואו לקחת חלק בפרויקט שיכול לחולל כאן שינוי אמיתי ולהפוך את ישראל למקום בטוח יותר לנשיםתמכו  כדי שנוכל להגיע לכל אישה ולעזור לה. רואות ורואים את המשפטים האלה ולא בפעם הראשונה? זה הזמן ללחוץ על הלינק ולהצטרף. אולי אתם תהיו אלה שתעשו את ההבדל בשביל נשים כמו שרון.