היום אבא נכנס לכלא. היום ברחנו מבית הספר ונסענו למה שאני דמיינתי בתור התחלה חדשה ומרגשת, רק שבפועל נכנסנו גם אנחנו לסוג של כלא, מקלט לנשים מוכות.

במקלט לנשים מוכות היינו מוכרחות להיות חזקות, זו הייתה סביבה שבה רק החזק שורד. אני זוכרת ערב אחד שאמא זרקה עליי מסרק. זה היה ברגע של עצבים, בלבול ועצב שהיו מנת חלקה ביום יום. באותו רגע נפגעתי וכעסתי עליה כל כך שהעלבון נצרב אצלי חזק בזיכרון. הדבר הכי מצחיק הוא שיחד עם העלבון, הצלחתי להבין אותה. ידעתי שקשה לה מאוד, שהיא סובלת, שהיא כואבת, שהיא עצובה, מבולבלת מפוחדת. עצם האחריות הכרוכה בגידול שתי בנות לבדה הפחידה אותה. לא יכולתי להאשים אותה.

במשך 9 חודשים חיינו בפחד מורט עצבים. שאבא לא יגלה איפה אנחנו. המחשבה הייתה שאם הוא יגלה, זה הסוף שלנו. לבסוף אחרי 9 חודשים מצאנו דירה יפה בהרצליה. נרגשות ושמחות, התחלנו את חיינו החדשים, "הנורמליים". עד כמה שאפשר עם ילדות כזו ומיליון צלקות שעיטרו את נפשינו הצעירה והתמימה.

נרשמנו לבית ספר חדש ושמחתי לחזור ללימודים, זה היה מקום המפלט שלי. בית הספר היה המקום היחיד שבו הייתי יכולה להיות לגמרי אני, להביע את דעותיי, לשחק עם חברים, להיות מקובלת אהובה ואהודה. פרחתי שם. ואז כרעם ביום בהיר- אמא הודיעה לנו שאנחנו חוזרות להיות בקשר עם אבא שלנו.

מסתבר שהעובד הסוציאלי שטיפל בתיק שלנו ברווחה שכנע אותה "שזה יהיה טוב, נכון וטבעי לבנות לחזור לקשר עם אביהן, כי הוא אבא שלהן וזה יהיה חשוב להן". היינו בנות 12 ו-10 ולא האמנתי למשמע אוזניי. הרווחה והעובדים הסוציאליים ארגנו לנו כזה מבצע בריחה מתוחכם, כזה שרואים רק בסרטים. עכשיו אתם מחזירים אותנו אליו, ולא רק זה - הוא גם יגיע אלינו הביתה?!

בר סטאר היום. צילום ביתי

בר סטאר היום. צילום ביתי

פה נשבר לי האמון במערכת בכלל ובאנשים בפרט. הבנתי שאני יכולה לסמוך אך ורק על עצמי. היינו לבד בעולם, לא הייתה לנו משפחה שתעזור, תתמוך ותאסוף את השברים אחרי אבא שלי. היינו צריכות ללקט אותם אחד אחד עם נפש מדממת. אז קיבלתי החלטה לקחת את הקשר שלנו עם אבא על עצמי. הייתי נחושה להגן על אחותי ואמי והחלטתי שאני עושה הכול כדי להציל אותנו ממנו.

במפגש הראשון שלנו אחרי שהשתחרר מהכלא, אבא ביקש ממני ללוות אותו לתחנת האוטובוס כדי לומר לי עוד כמה מילים שלא רצה להגיד ליד אמי ואחותי והסכמתי ללוות אותו. ברור היה לי - זהו, הוא הולך להרוג אותי. הוא ידע שרק אני יכולתי עליו, רק אני העזתי לפתוח את הפה ולהתנגד לו מאז שהייתי ילדה קטנה.

עברו כמה דקות והוא לא עשה זאת אז יכולתי לנשום לרווחה. מה שהוא כן עשה זעזע וצילק הרבה מעבר למכות שנתן לי עוד אז. אבא הטיח בי את כל הכעס על כך שנכנס לכלא על לא עוול בכפו - לטענתו, על המשפחה של אמי שהתלוננה עליו, על מערכת המשפט, על האסירים והעבריינים בכלא, על הסוהרים, על השופט, עלינו.

הסכמתי לקבל הכול, כולם אשמים, כולם לא בסדר, כולם, חוץ ממך. על דבר אחד לא הסכמתי לשתוק, וזה שאמא שלי אשמה. בכל פעם שהיה רק מעלה אותה על בדל שפתיו, הייתי עוצרת אותו מיד ומתנגדת, "אמא לא אשמה!", "אמא שלי הייתה חלשה, אסור לך להאשים אותה". ניסיתי בכל מאודי להסיט את האש מאיתנו. שלא יהיה לו שמץ של כעס או טינה כלפינו. ההשלכות לכך היו עבורי קשות מנשוא.

עברו שנים, גדלתי, התבגרתי, החכמתי והתחזקתי מאוד. לא נתתי לו לקחת אותי איתו למטה. טיילתי בעולם, למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה ,עבדתי בהייטק. בניתי לעצמי חיים, הכרתי את בעלי "המלאך השומר שלי", והקמנו ביחד משפחה ובית בישראל. היום, אחרי כל הזמן שעבר, ואחרי שכמעט והכל כבר נאמר, רק דבר אחד נוסף הייתי רוצה שהאיש שכמעט ושבר אותי יידע - אבא היקר, אני כבר לא ילדה מוכה, היום אני גיבורה.

****

מערכת און לייף הרימה מבצע גיוס המונים לקו חם לפנייה של נשים בסיכון. נשים שאולי חוששות ואין להן לאן לפנות להכרה, תמיכה, ייעוץ ועזרה. נשים שחוששות שאולי הן "רק" קרבנות לאלימות מילולית או כלכלית. בואו לקחת חלק בפרויקט שיכול לחולל כאן שינוי אמיתי ולהפוך את ישראל למקום בטוח יותר לנשיםתמכו בנו כדי שנוכל להגיע לכל אישה ולעזור לה.

 

כדי לסייע לתגבור קווי החירום, והצלת נשים נוספות שנמצאות במערכות יחסים אלימות ולא יודעות לאן לפנות תירמו: https://bit.ly/2NV44R6