את חוזרת מאוחר בלילה הביתה. המדרכות ריקות, החושך כבד, מנורות הרחוב נותנות עיגולים קטנים של אור מידי פעם, אבל לא מספיקות כדי להאיר את השכונה. החושים מחודדים, את צועדת כולך דרוכה. מאחור את שומעת פתאום חריקה של שער, נעליים גורסות חצץ, או מכסה של פח שנסגר. הלב על מאה חמישים ולא משנה כמה קר, את מתחילה להזיע. אז את אוספת את כל כוח הרצון וכוח המחשבה שלך כדי 'לשרוד' את הדרך שעוד נותרה לך, ולהגיע הביתה.

יצאת לבלות עם חברות בחדר בריחה. יש לכן שעה למצוא את הפצצה ולנטרל אותה לפני שתהפכו לאפר עם כל המקום. הדלת נסגרת ותחת לחץ הזמן אתן מנסות למצוא רמזים ולפענח קודים לא ברורים. למרות שבאת לבלות יש סוג של רעד שמלווה אותך לאורך כל המשימה. חשש מחד, ורצון להוכיח את עצמך מאידך. את כל כך רוצה להצליח ובכל פעם שמצאת קוד או מפתח, את בטוחה ומקווה שהנה הגעתן לסוף אבל מגלה שנפתח עוד חדר ובו יש עוד משימה.

עכשיו תחברי את התחושות האלה כולן יחד, תנשמי עמוק, ונסי לחשוב שהן פה להישאר. תחושות אלו ואחרות הן תחושות שמלוות אישה החיה בבית תחת אלימות מילולית או אלימות פיזית או מינית. רק שהיא חווה אותן כל הזמן.

לתמיכה בקווי חירום לנשים בזוגיות אלימה לחצו על הלינק הבא. כל עזרה תקדם אותנו אל היעד. 

כשאת נמצאת במערכת יחסים אלימה את דרוכה לכל קול, ולכל תנועה ב'חשיכה' שמלווה אותך לאורך כל היום ובה את הולכת - וכשהשער חורק או הנעלים נשמעות על החצץ , אין לך תקוה למהר ולהגיע הביתה כי את כבר בבית, ולשם האיום הזה נכנס.

כשאת חיה עם גבר אלים את מרגישה תחת ביקורת ומבחן בכל דבר שאת עושה ובכל דבר שאת לא. מידי פעם הוא פולט לעברך הוראות, בקושי מעיף מבט או מחשבה לפעולות שלך למאמץ ולרצון שלך, אבל מקפיד לשלוח מבטים לא ברורים ולרשום הערות ביומן דמיוני שיש לו בראש. ברור לך שאת נכשלת. וגם אם זה לא נאמר בוודאות כרגע, זה יגיע בהמשך, מלווה ברשימה הזו של כל הדברים בהם את לא יוצלחית ומגושמת וטיפשה, למרות שהיום התנהל מצוין והשכנה בטוחה שאת בלבוסטה והאמא הכי משקיעה בעולם.

יעל יהודה היום. צילום ביתי

יעל יהודה היום. צילום: תהל רובין

את מרגישה סגורה בחדר. אם לא תעשי כלום, את יודעת שתהפכי בסוף לאבק, וכך גם ילדייך. אבל רעיון הבריחה כמעט ולא אפשרי. אין לך מושג מה לחפש ואלו רמזים יעזרו לך. בכל קוד או רעיון שאת מוצאת ונראה לך שהוא יכול לפתוח איזה מנעול, את עלולה למצוא את עצמך בעוד חדר, או ללחוץ על המנעול הלא נכון שיפעיל בטעות את הפצצה.

לחיות תחת אלימות זה לא משהו נקודתי, ולא פיזי חולף, ולא משנה אם הייתה מכה שהחלימה ועברה. מדובר בשובל של כאב שמלווה אותך לאורך כל היום והלילה, בכל הימים. זו תחושת האפסות וחוסר האונים - בטחון עצמי שהולך ויורד ככל שהרעל של הפוגעים מטפטף פנימה, ככל שמתארך הזמן בו נאמר שאת לא שווה, ואין לך זכויות, ו'מי את בכלל' וששום דבר שאת עושה הוא לא מספיק טוב. זו הרגשת ה'אין מוצא' והתנדנדות בין ייאוש לתקווה, הכואבת גם היא, שאולי אם תתנהגי "טוב" יותר, תוכלי למנוע את הפעם הבאה. ולא - זה לא נכון.

זו תחושת הפחד. והעמידה על המשמר-המלווה כל הזמן. כי אי אפשר לדעת באיזה רגע זה יגיע. והכוננות המתמדת גורמת לעייפות כרונית, ותשישות פיזית ונפשית. כל אלו ועוד, כמעט ואינם מאפשרים למצוא את הכוח והעוז לפעול ולהפסיק את מעגל הכאב. ולפרוץ החוצה מהחושך אל האור.

ולכל אותן נשים שנמצאות במקום הזה נדרשת עזרה מבחוץ - מישהו שיפעיל את מכשיר הקשר וידריך. מישהו שיחזק בהערות בונות ויכוון אותן בנהיגה, מישהו שילווה אותן בדרכן בחושך, וייתן תחושת בטחון ושמירה- וילווה אותן למקום מבטחים.

את השיר 'קרוב היום' כתבתי כשהייתי במנהרה משלי. את פרויקט שירת הרבים של נשים למען נשים הפקתי בשנה שעברה כדי להעלות את המודעות ולהפיץ את ההבנה לכאב והקושי של כל מי שנמצאת במנהרה משלה. וכדי להשמיע את קולן כי ככה לפעמים זה מרגיש - בחושך וללא מוצא.

**

מערכת און לייף הרימה מבצע גיוס המונים לקו חם לפנייה של נשים בסיכון. נשים שאולי חוששות ואין להן לאן לפנות להכרה, תמיכה, ייעוץ ועזרה. נשים שחוששות שאולי הן "רק" קרבנות לאלימות מילולית או כלכלית. בואו לקחת חלק בפרויקט שיכול לחולל כאן שינוי אמיתי ולהפוך את ישראל למקום בטוח יותר לנשיםתמכו  כדי שנוכל להגיע לכל אישה ולעזור לה. רואות ורואים את המשפטים האלה ולא בפעם הראשונה? זה הזמן ללחוץ על הלינק ולהצטרף.