הטור הזה נכתב לפני כחצי שנה. אנחנו מוצאות לנכון לפרסם אותו שוב בעקבות זכייתה של הכותבת ד"ר נוזהה אלאסד אלהוזייל באות 'מרצה מעוררת השראה' לשנת 2020 מטעם התאחדות הסטודנטים הארצית. ד"ר אלהוזייל היא מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר, עובדת סוציאלית וחוקרת איכותנית החוקרת נשים, חברות מסורתיות, עבודה סוציאלית באזורי קונפלקט, עוני ובני נוער בסיכון. היא זוכת פרס קרייטמן לדוקטורנטים מצטיינים וזוכת פרס השלטון המקומי כאישה פורצת דרך. 

זהו ציטוט מדבריה בטקס שנערך לרגל זכייתה: "כמרצה לעבודה סוציאלית היה לי חשוב להיות עבור תלמידיי מקור לידע אבל הכי חשוב היה לתת להם לראות את העובדת הסוציאלית שבי".

אות המרצה מעורר ההשראה מביע את הערכתם והוקרתם של סטודנטים וסטודנטיות כלפי עשרת אנשי ונשות סגל מכלל המוסדות להשכלה גבוהה בארץ, אשר השפיעו עליהם ועליהן בצורה החיובית והמתמשכת ביותר והותירו את חותמם על מסלול חייהם.

*****

אני אישה, תסתכל עליי. לא משנה אם אני עם כיסוי ראש או בלי, עם פאה או רסטות צבעוניות. לא משנה אם אני לובשת מכנסיים או חצאית, ג'לבאב או מיני. אני אישה. אני אדם.

כמוני כמוך. בעורקיי זורם דם אדום כמוך בדיוק. יש לי חלומות, יש לי שאיפות ויש לי יכולות. אין לך את הזכות להרוג חלומות אלו ויכולות אלו. זכותי לנוע בחופשיות, זכותי לחלום כרצוני, זכותי לחיות בחלקת אלוהים שנבראה בשבילי ובשבילך. אז מי נתן לך את המנדט לקחת חיים, להטריד, לקפח, ללעוג? מי? אני אישה, אני אדם כמוך ,שצריכה לחיות בלי איום ובלי פחד.

אלימות נגד נשים יש לה הרבה פנים מכוערות. לעיתים יש גופה, יש דם, יש זירת רצח, ייתכן ויש כותרת בעיתון. לפעמים יש ראיות ומוצאים את הנאשם. אבל יש עוד אלימות מכוערת לא פחות, שלא זוכה לכותרת בעיתון כי אין גופה, אין דם ואין ראיות ואין סימן כחול שניתן לראות ואולי להוכיח. האלימות הזו היא רצח חלומות, רצח יכולות, רצח הזדמנויות ורצח שאיפות.

ד"ר נוזהה אלאסד אלהוזייל

ד"ר נוזהה אלאסד אלהוזייל

 

לאלימות פנים רבות, מכוערות ומגעילות מאוד במעטפת של אהבה, דאגה, אכפתיות, שמירה והגנה. אבל לא - זאת לא אהבה אלא ניצול. זאת לא דאגה אלא נישול. זאת לא אכפתיות אלא אנוכיות. זאת לא שמירה אלא חניקה. זאת לא הגנה אלא אלימות בפניה המכוערות. עצוב לי שכל שנה אנחנו מתאספות וסופרות גופות של נשים שנרצחו ע"י האנשים הכי קרובים להן, האנשים כביכול שאהבו, הגנו, עטפו ושמרו.

הגיע הזמן לקבל תשובות. שאלנו מספיק למה זה קורה שוב ושוב, ומה קרה לנו כחברה. כולי תקווה שבשנה הבאה נתאסף בכיכר בני אדם, לא משנה מה מינם ונדע יותר ונקבל תשובות. אני אישה, אני אדם, זכותי לחלום בדרכי ולחיות בדרכי, תנו לי את הזכות הבסיסית הזו.

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת