הייתי כתבת פלילים כשעוד קראו לזה רצח רומנטי. לא התווכחתי עם ההגדרה. זו הייתה המציאות. גברים רצחו את הנשים שלהם, את החברות או הגרושות שלהם, וההסבר שניתן בגוף הידיעות הפליליות שאף אני חיברתי היה "קנאה עזה", "רכושנות" או -"הוא לא יכול היה לשאת את הפרידה". קשה להם, אז הם רוצחים.

הגעתי ככתבת פלילים צעירה לזירות רצח רבות. זו הייתה תקופה של פיגועים ושל אלימות קטלנית ברחובות. אנשים נרצחו מסיבות לאומניות וגם בשל ריב על חנייה, בגלל כיסא נוח או מבט לא נכון לעבר בחורה במועדון (גם מאותה "רכושנות" אגב, אבל במקרה הזה בחור שילם בחייו). הדם זרם, ולכל גופה היה סיפור משלה. סיפור חיים שלם שהסתיים ברגע אחד לא צפוי, כמעט מופרך לעיתים, בשל ערבוב של ברוטליות, יכולת ועצבים עם אמצעים.

לתגבור קווי החירום, והצלת נשים נוספות שנמצאות במערכות יחסים אלימות ולא יודעות לאן לפנות תמכו: https://bit.ly/2NV44R6

הזירות הקשות ביותר עבורי היו זירות בהן נשים קיפדו את חייהן, אחת מהן הייתה בצורן. שרון פלג ז"ל נרצחה בחניקה ע"י מי שהיה כמעט בעלה לשעבר. הגירושין כבר היו באוויר, הם דנו בהסדרי ראייה עבור ילדיהם ובגובה המזונות. הוא איים עליה שירצח אותה. איים, וביצע. כלי הרצח היה חבל כביסה. היא התחננה בפניו שיפסיק לחנוק אותה, אבל הוא לא הפסיק. הוא רצח אותה והודה במעשה ואפילו הוסיף בבית המשפט "לצערי הרב רצחתי אותה". לצערם הרב גם של קרובי משפחתה ושל היתומים שהשאירה אחריה.

אני לא יודעת להסביר מה היה מיוחד בסיפור של שרון, ולמה דווקא היא נחרטה בזיכרוני. לא יודעת למה עכשיו זו מיכל סלה ז"ל ואסתי אהרונוביץ' שלא מרפות ממני בלילות, ואילו זיכרון האחרות הולך ומתפוגג. אולי זו "הנורמטיביות" לכאורה. שרון גרה בצורן, היא הייתה אם לשניים, אישה צעירה, בת 30, שהחזיקה לצידה משפחה קרובה וחברות, וטיפחה תחביבים וחלומות. היא לא הייתה מישהי שהיית חוששת שיקרה לה, בביתה, אסון כזה. גם סלה לא. ושתיהן אינן. קשה להאמין שנשים כל כך מתפקדות, שחיות בסביבה טובה - במרכאות וגם לא במרכאות - מוקפות בחום ובאהבה, יסיימו את חייהן כשורה בסטטיסטיקה האיומה של 'נרצחה ע"י בעלה'. זה לא יכול להיות וזה קרה. וממשיך לקרות. 

מיכל סלה ז"ל. צילום מתוך פייסבוק

מיכל סלה ז"ל. צילום מתוך פייסבוק

כשאנחנו חושבות על החברות והמכרות שלנו, וגם על נשים שאנחנו מכירות היכרות שטחית, אנחנו מתקשות לחשוב עליהן כעל קורבנות. אנחנו מכירות אותן, או לפחות מאמינות שאנחנו מכירות אותן. כעיתונאית, אני יודעת שכל אדם מורכב מאינספור רבדים. יש את השכבה שאנחנו רואים, מה שכולם מקרינים כלפי חוץ, ויש את מה שמתחולל בתוכנו פנימה. מה ידעו שרון ומיכל? על מה הן חשבו בשעותיהן האחרונות? אין את מי לשאול. וזה כואב. אנחנו לא ניתן לחברות שלנו ולנשים שצומחות לידנו לסיים כידיעה עצובה בעיתון או כלינק באתר שמנציח את זכרן. די, זה נגמר. עברו הרבה שנים מאז שסיקרתי פלילים. היום אני יודעת שאפשר לעשות יותר. אין ומעולם לא היה דבר רומנטי ברצח. קנאה חולנית היא לא אהבה. "הוא אובססיבי" זו אינה מחמאה. תשוקה עזה לשלוט באדם אחר היא לא פתח למערכת יחסים בריאה אלא לקץ, לחידלון. צריך לשים סוף לאלימות כלפי נשים. אנחנו צריכות לעשות את זה. אף אחד לא יעשה את זה עבורנו. זה שלנו. זה בשבילנו, ובשבילן. בשביל שרון ומיכל ועבור כל השרוניות והמיכליות שזקוקות לנו שם עכשיו.

****

שיר זיו היא כתבת מגזין בישראל היום וסופרת. עכשיו היא פותחת סדנת כתיבה. לפרטים לחצו על הלינק הבא 

מערכת און לייף הרימה מבצע גיוס המונים לקו חם לפנייה של נשים בסיכון. נשים שאולי חוששות ואין להן לאן לפנות להכרה, תמיכה, ייעוץ ועזרה. נשים שחוששות שאולי הן "רק" קרבנות לאלימות מילולית או כלכלית. בואו לקחת חלק בפרויקט שיכול לחולל כאן שינוי אמיתי ולהפוך את ישראל למקום בטוח יותר לנשיםתמכו  כדי שנוכל להגיע לכל אישה ולעזור לה.

כדי לסייע לתגבור קווי החירום, והצלת נשים נוספות שנמצאות במערכות יחסים אלימות ולא יודעות לאן לפנות תמכו: https://bit.ly/2NV44R6