אני רוצה לספר לכם איך כמעט נרצחתי על ידי בן זוג שחייתי איתו עד גיל 17 וחצי. בתור מישהי שחיה חיים לא פשוטים בכלל, אהבתי בגיל 15 לעשן ולהתמסטל. זה עשה לי חרדות קשות, בזמנו חשבתי שזה נקרא "לאכול סרטים", אבל זה די הציל אותי בתקופה ההיא כי כשהתמסטלתי זה אפשר לי להרגיש משהו מלבד חווית טרור רגשית בלתי פוסקת ולהרגיש שיש שם איזה חבר, פרח. אז חיפשתי מאיפה לקנות חומר, וידיד סיפר לי שיש איזה מישהו. מפה לשם אני ו"המישהו" הזה היינו ביחד כמעט 3 שנים.

בהתחלה הריבים בינינו היו נורא דרמטיים וקולניים. כשראיתי שכל הדרמה הזאת היא לא בשבילי, הסתובבתי ללכת ואז הוא צרח שהוא זה שהולך. אמרתי סבבה והמשכתי בדרכי, אבל הוא צרח שאני זאת שצריכה לרדוף אחריו עכשיו ולא הוא אחריי. הוא השליך עליי המון "צריך-ים" ואני פשוט האמנתי לו.

אז נשארתי בתוך הדרמה, ידעתי שזה לא בשבילי אבל הייתי כל כך לבד וממש אבודה בעולם, ובבית לא הרגשתי בבית. לא ידעתי שיש משהו טוב יותר בשבילי כי לא ראיתי מעולם מודל בריא של גבר. וגם איזה גבר אני בכלל צריכה בגיל 15?!

החסכים היו אדירים, בין אם זה במגע בבית ובין אם זה בתשומת לב. אני לא מאשימה את ההורים שלי. אני לא יודעת מה הם עברו בתור ילדים שגרם להם להיות ככה מנוכרים, אולי הם ניסו לעשות את הכי טוב שלהם. אני בכל מקרה לא הייתי מתוכננת.

יום אחד חזרתי הביתה ואבא שלי פירק אותי במכות והעיף עליי מגירות, אני אפילו לא זוכרת למה. אמא שלי הייתה ליד, בטח נבהלה. אני עשיתי על עצמי פיפי מרוב פחד. כמה דקות אחרי, כשהצלחתי להתאפס על עצמי, הרמתי את עצמי והלכתי להתלונן עליו במשטרה. אבא שלי הספיק להתקשר לתחנה עוד לפני שהגעתי, ואמר להם שאני שיכורה וסתם מספרת סיפורים ושלא ייקחו את העדות שלי ברצינות.

בלה קרסניץ. צילום ביתי

בלה קרסניץ. צילום ביתי

כשהגעתי משטרת נהריה וכל הבלשים "האכבר גברים" שלהם סגרו אותי בחדר חקירות, ישבתי שם בוכה וחבולה, עם סימנים כחולים וקצת דם, והם מצידם אמרו לי: "איך את מעזה להכפיש את אבא שלך, תכלס מגיע לך מחבת בראש, אם היית גרוזינית היו מפרקים אותך יותר חזק". וזרקו עוד פנינים שאני כבר לא זוכרת.

כשיצאתי משם הייתי בבלגן אדיר בתוכי, לא ידעתי איפה השמיים ואיפה הארץ. התקשרתי לבן הזוג שלי, להוא האלים, שאז עוד לא היה ממש אלים כלפיי אבל כן שבר דברים והרביץ לאנשים אחרים. הוא התחרפן כששמע מה קרה ומיהר להציל אותי, "את יותר לבית הזה לא חוזרת, את באה לגור איתי".

הוא היה בן 20 וגר עם ההורים שלו וגם שם היו סיפורי זוועות. וזהו, לא באמת היה לי בית. אבא שלי נפטר ממני ובעיקר האשים אותי בשערות הלבנות שנהיו לו מכל תקופת הנעורים שלי, ואמא שלי נתנה לי קצת כסף פעם בחודש.

הייתי אבודה. שוטרים היו תופסים אותי מעשנת פה, נתפסת עם דברים שם. פעם אפילו פתחו לי תיק על באנג ריק רק כי מצאו אותו ליד הבית שלי ואילצו אותי להודות בחקירה שהוא שלי. החוקרת אמרה שככה עדיף לי, ולי לא היה למי לספר על זה ולבקש עזרה.

ההורים שלי חשבו שאני "בעייתית". חבל שהם לא הבינו שילדה שמרגישה כל כך נטושה תלך לחפש אהבה במקומות בעייתיים אם ההורים שלה לא ימלאו אותה באהבה בסיסית ודוגמה אישית. אז למדתי שזה ממש לגיטימי שהגבר של חיי, אבא, בן זוג, ירים עליי יד כשמשהו לא מסתדר לו.

ידעתי שזה לא טוב לי, אבל למדתי שככה זה. לא גדלתי על "איזה יפה את, נסיכה שלי" או "איזה לב זהב יש לך". גדלתי על אמירות כמו "את העונש שלי", "המילה שלך לא שווה כלום, את כלום ושום דבר", "שום דבר בבית הזה לא שלך" ודברים גרועים ואפלים יותר שפשוט אין להם תרגום מרוסית.

ובינתיים גם המצב עם החבר הידרדר והמריבות הקולניות כבר הפכו לסטירה פה סטירה שם, ואם לומר את האמת המילה "סטירה" היא חלשה מידי יחסית למה שזה היה באמת. ונשארתי. הייתי צריכה מישהו שייתן לי יד, גם אם אני עם דם מהאף בגלל היד הזאת.

פעם חבר שלו היה לידנו וראה הכל, וכשבן הזוג שלי נכנס לחנות לקנות משהו התחננתי לאותו חבר שרק ייקח אותי לתחנת המשטרה כדי שאני אעשה משהו עם האלימות הזאת, אבל הוא פשוט הניד את הראש לשלילה. הימים עברו והסטירות הפכו לאגרופים, האגרופים הפכו לבעיטות והבעיטות הפכו לנגיחות ומקלות של תופים בראש, ו-וואו כמה שזה כואב. עפו לי כמה רסיסי שיניים בתקופה הזאת וכמה רסיסי נשמה. ונשארתי כי לא היה לי בית אחר כי הייתי קטינה ולא היה לי איפה לעבוד באמת.

הוא אילץ אותי לשלוח טקסטים איומים להורים שלי בסמס, והוא אמר לי לשדוד את הבית שלהם כדי שיהיה לנו כסף אבל לא עשיתי את זה. הוא כל הזמן חשב שאני בוגדת בו. הוא ניסה להכריח אותי לקלל את המנהל של קידום הנוער, המסגרת לנושרים שהלכתי אליה באותה תקופה כדי לנסות לסיים בגרויות. הוא ניפץ לי טלפונים שהוא בעצמו קנה. והוא היה חונק אותי ואף אחד לא ידע, גם את הסימנים הכחולים הסתרתי טוב.

הפכתי לשלד מרוב סטרס, הגעתי למשקל של 43 קילו. ואז המצב החמיר אפילו עוד יותר. הוא היה שותה המון, אמא שלו העיפה אותנו מהבית והלכנו לגור במקלט של חבר. אחר כך עברנו ליחידת דיור אבל עוד לא הספקנו להעביר לשם את הדברים והוא כבר היה בהתקף אלימות פסיכוטי והעיפו אותנו משם. ואז עברנו לעוד יחידת דיור והוא סיפר איך הוא ינעל אותי בבית כל היום כדי שאפסיק לחגוג עם אחרים כשהוא בעבודה.

הייתי רק בת 17 וחצי כשזה הגיע למצב של הרבה צרחות ונגיחות וחניקות. למזלי הייתה לנו דלת משותפת עם בעלת הבית והיא פתחה אותה ורצתי פנימה ונעלתי אחריי. הוא התחנן שאחזור, בכה לסליחה ואמר שהוא לא יעשה את זה שוב. לפני שחזרתי פנימה אמרתי לה "אם את שומעת עוד צעקה אחת תזמיני משטרה".

ואכן, הצעקות חזרו, ואז הגיע שקט מפחיד. והחבר הרים את המפתח שוודי הכי ענק שראיתי בחיים שלי, 40 ס"מ לפחות, שוקל כמה קילוגרמים, ואמר "אני הולך להרוג אותך". הוא רצה לשבור לי את הראש, הוא התקרב אליי עם המפתח ואני רצתי למטבח, תפסתי סכין וחתכתי לעצמי את מפרק כף היד על צלקות מגיל 13 של ניסיון התאבדות שלי. רציתי להבהיל אותו ואמרתי לו "אני לא מוכנה שתהפוך אותי לנכה ולא שתהרוג אותי, אם כבר אני עושה וידוא הריגה לעצמי". הוא באמת נבהל לרגע, וברגע הזה ממש למזלי נכנסו שוטרים לבית שבאורח פלא איכשהו היה פתוח. עצרו אותו והוא ישב בכלא 8 חודשים, לא על ניסיון רצח, רק אלימות בנסיבות מחמירות. אותי לקחו לבית החולים ותפרו לי את היד. האחות סיפרה להורים שלי בטלפון מה קרה ואבא שלי לא היה מוכן בשום אופן שאני אחזור הביתה. קיבלתי בעזרת העובדת הסוציאלית שלי קצבת ילדה נטושה, כן יש דבר כזה.

מזל שלא הייתי בהריון, מזל שזה נגמר. הרבה מזל היה לי. במשפט כתבתי מכתב לשופט שלא הייתי צלולה בעדות שלי על האירוע הזה ושהחבר לא עשה שום דבר מזה. מסתבר שזה אופייני לנשים מוכות. למזלי לא לקחו את זה ברצינות. בעקבות האירוע הזה התחילו לי פלאשבקים נוראיים והתפרצו לי כאבים כרוניים שרק אחרי 6 ומשהו שנים גיליתי שהיה להם שם, פיברומיאלגיה.

בלה קרסניץ. צילום ביתי

בלה קרסניץ ובתה. צילום ביתי

מעניין שהכאב הכרוני "חשוך המרפא" לא היה תוצאה של המקרה הספציפי הזה, אלא ביטא דחק של חיים שלמים אחורה שגם ממנו ריפאתי את עצמי ממש לפני כמה שנים. לא רק שרדתי תופת ויצאתי בחיים, ריפאתי את עצמי מפיברומיאלגיה משתקת כנגד כל הסיכויים דרך לקיחת אחריות מלאה על הקשר בין התודעה שלי לבין הגוף וכיום אני מטפלת ומנחה קורסים בעלי הצלחה אדירה לריפוי עצמי של כאב כרוני ופיברומיאלגיה.

זכיתי בזוגיות שהפכה לשותפות מרפאת ומשפחה חדשה, ילדה מתוקה ואהבה אינסופית שעוטפת אותי, כי בעומק לא התפשרתי על האמת שלי והמשכתי בנחישות לחתור לעבר הריפוי של כל החיים שלי. לפעמים אני עדיין חולמת בלילה שאני בורחת מהחבר שהיה, אבל אני לגמרי בחמלה אליו. הוא פשוט עוד ילד שהתעללו בו בילדות והוא העביר את זה הלאה. אני לא מצדיקה את המעשים שלו אבל חינוך ללא לרצוח מתחיל מדוגמה אישית בבית. לא לרצוח את הלב של הילדים שלך. ואז נשים לא ירצחו לעצמן את הלב ולא יישארו עם גבר אלים וגברים לא ירצחו את הלב של אחרות, מילולית. ולפני הילדים, לא לרצוח לעצמנו את הלב.

נשים יקרות, בין אם אתן בזוגיות אלימה או ששרדתן אחת כזאת, תדעו שיש חיים אחרי המוות. אפשר להצליח בגדול ואתן שוות הרבה יותר ממה שנראה לכן. מצאו לכן השראה בחיים האלה ולכו בעקבותיה. רק מודעות לא מספיקה, הרצון להרגיש מדהים ולאכול את החיים האלה בעונג הוא זה שמספיק כדי להעז לחיות מחדש, והפעם בלי סבל מיותר.

 

בלה קרסניץ מנחה היום קורס אונליין לריפוי פיברומיאלגיה וכאב כרוני.

**

מערכת און לייף הרימה מבצע גיוס המונים לקו חם לפנייה של נשים בסיכון. נשים שאולי חוששות ואין להן לאן לפנות להכרה, תמיכה, ייעוץ ועזרה. נשים שחוששות שאולי הן "רק" קרבנות לאלימות מילולית או כלכלית. בואו לקחת חלק בפרויקט שיכול לחולל כאן שינוי אמיתי ולהפוך את ישראל למקום בטוח יותר לנשיםתמכו  כדי שנוכל להגיע לכל אישה ולעזור לה. רואות ורואים את המשפטים האלה ולא בפעם הראשונה? זה הזמן ללחוץ על הלינק ולהצטרף.