זה היה בשבת בבוקר, יום שאמור להיות מהנה למשפחה הקטנה והיפה שלנו. הצעקות העזות העירו אותי, ילדה בת 3, משינה עמוקה ומתוקה. שוב התעוררתי למציאות העגומה בה חיינו, הוריי, אחותי הגדולה ואני.

בחוץ יום חורף ירושלמי קר, וערפל כבד כיסה את כל העיר. אי אפשר היה לראות כלום. אבא שוב תפס את הידיים העדינות והרזות של אמא בכל הכוח בזמן הוויכוח, והיא בצעקות ניסתה להשתחרר מאחיזתו הקשה והנוקשה. המבט שלו היה כל כך כועס שכל מה שרציתי זה להסתתר מתחת לשמיכה החמה והמנחמת עד יעבור זעם. כשאבא שחרר סוף סוף את אחיזתו אמא שפשפה בכאב את ידיה ומחתה את דמעותיה, ומבלי לומר מילה פתחה את דלת הכניסה ובתוך שניות נעלמה בתוך הערפל הכבד כשכסות דקה ועלובה על גופה השדוף. זינקתי מהמיטה ושמתי באבא מבט שואל. זה רק מה שהעזתי לעשות.

שלומית בן חיים. צילום ביתי

שלומית בן חיים. צילום ביתי

הוא לא מיהר לרוץ אחריה, רק לאחר זמן שנראה כמו נצח הוא ירד אחריה בלי לומר מילה לנו, שתי הבנות הקטנות שנשארו לבד בבית. רצתי למרפסת הקטנה שהייתה בביתנו, נצמדתי חזק לסורגים הקפואים, וניסיתי לראות משהו מבעד לערפל שהיה כל כך סמיך. הכדור בבטן הלך וגדל. "אמא, לאן את הולכת בקור והערפל הזה? את לא תראי כלום", צעקתי לה בתוך תוכי, פחדתי להשמיע את קולי. ואם יקרה לה משהו? "אמא, איפה את?" שואלת ילדה בת 3 בפחד, "למה עזבת אותנו?".

כמה דקות מאוחר יותר טריקה נוספת של הדלת. אבא יצא לחפש אותה שוב ונעל את הדלת אחריו. נשארתי לבד, עם הפחד, הקור והצבע האפור. אולי מישהו יצייר פה קצת אור? בבקשה, שיאיר להם את הדרך הבייתה ולא אשאר לבד. לאט לאט העזתי להוריד את הידיים מהאוזניים והקשבתי לשקט מסביבי.

זמן רב לאחר מכן, נשמעו צעדים במדרגות ושני הוריי נכנסו בחזרה לבית הקטן ההוא שראה ושמע כל כך הרבה במהלך שנים ספורות. הם חזרו הבייתה זעופים ואני הצלחתי לנשום לרווחה. כבר לא עניין אותי כלום. רק שיהיה שקט פה.

שלומית בן חיים בילדותה. צילום ביתי

שלומית בן חיים בילדותה. צילום ביתי


סיפור שמתחיל באידיליה ונגמר באלימות

עוד זיכרון מאחת השבתות בבית. שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון. לפתע חבטה עזה על השולחן מרעידה לבבות ומפסיקה ברגע את האידיליה של שבת בבוקר - ואז נשמעה הצעקה הרמה של אבא שלי, "מי לעזאזל צייר לי על העיתון?!". אחי הקטן בתמימות של ילד, צייר קו בעט על העיתון, פשע בלתי יסולח. וכך עמדנו למשפט אחותי, אחי הקטן באמצע, ואני, מול אבא שעומד מולנו עם חגורה ביד, רועדים כמו עלה נידף ברוח. "אם לא תודו, תחטפו שלושתכם, והיום לא תלכו לסבא וסבתא", הוא אמר בכעס.

שלומית בן חיים היום

שלומית בן חיים היום. צילום: לירז מנדל

סבא וסבתא היו הנחמות הקטנות שלי בעולם מלא אלימות אז החלטתי לספוג את האשמה. כאב לי על אחי ובטח לא אוותר ללכת היום אליהם. "אני", עניתי בקול חלוש, "ציירתי ובטעות נמתח קו על העיתון". אבא שלי התקרב אליי והנחית לי סטירה עזה ומצלצלת על הלחי. לסבא וסבתא הלכתי עם לחי ואוזן נפוחה מאוד ואדומה, עדיין מהסטירה ההיא. סבי וסבתי לא אמרו כלום. יכול להיות שלא רצו להתעמת עם הבן שלהם. חבל שלא אמרו או עשו.

במהלך השנים הצטרפו למשפחה עוד אחים ואחיות, והוריי בנוסף לגידול שלנו גידלו סודות אותם אף אחד לא ראה או ידע. אולי היו כאלו שכן ראו, ידעו ושמעו ובכל זאת שתקו - שתיקה רועמת שמהדהדת בתוכי עד היום. במהלך חיי צברתי זיכרונות טראומטיים שנחרטו בי עמוק. היום יש לי כוחות להביע אותם בקול. אני זוכרת את הרגעים הטראומטיים כאילו זה קרה אתמול, חלק מהתמודדות של אנשים טראומטיים היא עם נוכחות הטראומה בחיי היום יום. תמונות קשות יכולות לצוף בפתאומיות ולהיות חלק מהשגרה, הן חלק בלתי נפרד ממני. למדתי לחיות איתן, לצידן ולא לשקוע לתוכן. כשהן מופיעות, אני הופכת את המחשבה הקשה למחשבה חיובית, של מה יש בחיי היום, ומי אני היום. אני מזכירה לעצמי שזה היה בעבר וההווה שונה לחלוטין. אני מזכירה לעצמי שאני שולטת במחשבה ולא היא שולטת בי. זו עבודה תהליכית שצריכה להתבצע כל יום, אבל עם הזמן לומדים למתן ולמנן את ההצפות.

****

מערכת און לייף הרימה מבצע גיוס המונים לקו חם לפנייה של נשים בסיכון. נשים שאולי חוששות ואין להן לאן לפנות להכרה, תמיכה, ייעוץ ועזרה. נשים שחוששות שאולי הן "רק" קרבנות לאלימות מילולית או כלכלית. בואו לקחת חלק בפרויקט שיכול לחולל כאן שינוי אמיתי ולהפוך את ישראל למקום בטוח יותר לנשיםתמכו בנו כדי שנוכל להגיע לכל אישה ולעזור לה.