"אני סיימתי לשתוק ולהסתיר. מעכשיו אני לוקחת את התווית של האישה המוכה והופכת אותה לתכשיט"
היא עורכת דין מצליחה, אמא לשלושה ילדים, והיא הצליחה לחלץ את עצמה אחרי שנים ארוכות מזוגיות אלימה נפשית. "לאלימות הנפשית הסמויה והגלויה יש כוח להמית את קורבנותיה," עכשיו היא מבקשת לחלוק איתכן את המסע שהיא עוברת כדי שגם אתן תכירו את הסימנים ותדעו לחלץ את עצמכן
זה לקח לי שנים להבין אבל היה רגע מזוקק אחד שהבהיר לי את התמונה כולה - בעודי יושבת שבעה על אימי, אני מבינה פתאום שכל מה שחוויתי בשנים האחרונות לא היה סכסוך משפחתי או עוד מריבה אקראית אלא רצף של אירועים שמכונים אלימות נפשית (שהתפתחה אף לאירוע פיזי). פתאום ברגע אחד הכל מתחבר ומתנקז לצמד מילים מזעזע: אלימות במשפחה.
אני אישה מוכה ?!?! ייקח לי זמן רב לעכל את צמד המילים האלה ולשייך אותן לחיי, אני עורכת דין ממעמד סוציואקונומי טוב עם שלושה ילדים שגרה בבית מידות בפרוורים, אני אישה מוכה?
זהו יום המאבק באלימות נגד נשים. בכל מקום תראו את הסרטונים עם הצעקות, הבכי, המכות, עם הפוסטר השחור ועליו דובי מרופט חצי קרוע וילד בוכה. זו בדיוק הבעיה שלי ושל עוד אלפי נשים כמוני. אני לא ידעתי שאני חווה אלימות כי זו האלימות היחידה שמדברים עליה. רק כשהוא הרים עלי יד ידעתי שזו אלימות במשפחה וידעתי שאני יכולה לפנות למשטרה אבל אלימות נפשית לא באה בצורה של מכות והתמונות של החיים שלי לא היו כאלה של פחד ובכי. הוא לא הכה אותי פיזית אבל הוא רצח לי את הנשמה.
וגם ברגע ההוא שסוף סוף הבנתי, לא ידעתי מה עושים. מאיפה מתחילים .. למזלי אמא שלי התכוננה לרגע הזה שבו אושיט את היד לעזרה ומתוך המוות שלה מתייצבים לצידי צבא של אוהבים - משפחה, חברים, חברות, אנשים שאיבדתי לאורך השנים שבו הוא ניתק אותי מכל קשרי עבר, אנשים שמעולם לא הכרתי אבל כולם שם ולכל אחד תפקיד במסע שלי .
בשלושים של אמא שלי בעודי עומדת על הקבר, חברתה מספרת לאחותי על הספר 'מילים הורגות' שכתבה ניני (פנינה) גוטספלד, ספר של 300 עמודים שבהם היא מתארת בעצם את חיי, 300 עמודים שבלעתי בשלושה ימים והכילו פרקים שבכלל כבר שכחתי, דברים שלא ייחסתי להם חשיבות, רגעים וסימנים שהיו אמורים לאותת לי שמשהו לא בסדר ולא ראיתי והנה הם פרוסים בספר כתוב, של מישהי אחרת, אבל היא מתארת, בעצם, אותי. אמא שלי קראה את הספר וכנראה קראה את הסימנים אבל לשלוף אותי מתוך המערבולת של חיי היא לא הצליחה. לא בחייה, אבל כן, בהחלט - במותה. כשהיא כבר על ערש דווי נשבעתי לה ולעצמי שאתקן עם אחיי את מה שלא הצלחתי לעשות איתה ולא ידעתי באותו הרגע לאיזה מסע מטלטל אני לוקחת את עצמי וילדיי.
האמנם "מילים הורגות"?
כן. הן הורגות משום שלאלימות הנפשית הסמויה והגלויה יש כוח להמית את קורבנותיה; כשאדם חי בפחד מתמיד מפני ביקורת נוקבת, נזיפות, חוסר הערכה והשפלות - הוא מנסה להגן על עצמו באמצעות ציות לזולת וריצויו. הוא לומד שכדי למנוע מתקפות מילוליות צפויות, הוא צריך להיות קשוב לתוקף ולהשביע את רצונו. כך הוא מתרגל להיות מתוכנת על פי משאלות הזולת ודרישותיו, לפעול למעשה דרך עיניו וראשו של התוקף, רצונותיו, צרכיו ושיגיונותיו, ולהתעלם מצרכיו שלו, מרצונותיו וממשאלותיו. כך הוא לומד בעצם למחוק את האני שלו ושוכח מי הוא באמת, ולא רק במפגשיו עם התוקף, שכן ביטול עצמי הופך לחלק מזהותו. והמחיקה הזו היא לא אחרת מאשר מוות נפשי. הפסקה הזו כולה נכתבת בלשון זכר, כי כך חייתי את חיי: דרך עיניו, רצונותיו, מחשבותיו ומעשיו של מי שהיה הבעל שלי ולא כמו שאני באמת.
אבל המילים שהרגו את נפשי בעבר, הן שהובילו אותי לאותה שבועה וההבטחה שלקחה אותי למסע בהווה, ואיתן אני מתחייבת לבנות גם את העתיד. ברור לי שהפתרון להכל טמון בי. אם אני רוצה לצאת מהבלגן שאני נמצאת בו, אני חייבת לעשות עבודה נפשית ומבחינתי כרגע זה יותר חשוב מההליך המשפטי . קודם אני צריכה להביט נכוחה למה שעברתי, למפות את הסבל, לנתח ולהבין את כל הדרכים השגויות שאילץ אותי לפסוע בהן - אם אני לא אבין מה עברתי, איך אני אסביר לאחרים או לשופט מה בדיוק קרה, איך אוכל להביט במראה ולהסביר לעצמי איך הגעתי לכזה נתק עם בני המשפחה שלי, עם אמא שלי, איך קרה שהיא לא זכתה להכיר את ילדיי, את נכדיה?
זה היה ערב חג כשהודיעו לי שאמא שלי במצב קריטי, בין חיים למוות. העברתי את היום בבכי, שבורה על הרצפה, אבל גם ידעתי שאני לא אהיה שם לצידה ברגעים האחרונים שלה. לא יכולתי להעניק לאמא שלי אפילו ארוחת חג אחת, חג אחרון, שכל הילדים שלה איתה סביב לשולחן. אצלי ההצגה הייתה חייבת להימשך ואני עוטה מסכה ויורדת לארח בבית שלי את המשפחה שלו כי ברור שהאופציה שאלך לבית חולים בכלל לא אפשרית. זה לגמרי היה סיפור חיי - מבחוץ יפה ומבפנים שבור ורקוב בלי יכולת להבין מה קורה לי, ולמה הגעתי למצב הזה.
ומאז אני במסע לשקם את חיי, נעזרת במי שיכולה להעניק לי את הכוח למצוא את הכוחות שלי עצמי להשתקם.
אני הולכת פעמים בשבוע למרכז למניעת אלימות במשפחה לשיחות עם עובדת סוציאלית וזה עושה לי טוב. שם מחזקים אותי ומספרים לי מה שלא העזתי להבין לפני כן, עד כמה חווית האלימות הנפשית היא קשה והרסנית. אבל אני לא מסתפקת בזה, ומוצאת את עצמי מחפשת עוד נשים שחוו או חוות את מה שאני עברתי ושיכולות לתת לי תקווה שאפשר להשתקם ושאפשר לצאת מזה.
בשיטוטיי באינטרנט מצאתי סרטון של אשה מקסימה שמדברת ברכות אבל המילים שיוצאות ממנה סוף סוף עשו לי סדר בכל הבלגן בראש. פתאום לקושי העצום, הבלבול, הכאב, הייאוש ולטירוף הזה יש הגיון פנימי. אותה אישה היא עטרת סנפיר שבנתה באתר שלה את מה שהיא מכנה בית הספר לחופש שבו את מקבלת כלים מהתאוריה למעשי - איך לחזור לחיים. איך ליצור את הגשר בין מה שהיה, למה שקורה עכשיו ולעתיד לבוא, כן - לעתיד. אני מוצאת את עצמי ערב ערב מחברת אוזניות ושומעת את הקורסים שלה ומשלימה עוד חתיכה לפאזל של חיי. בהמשך אגלה שיש קבוצת פייסבוק שאפשר לקבל מענה לכל השאלות שלי וזמינות של 24/7. הזמינות הזאת והידיעה שיש מישהי שחוותה את מה שאני מרגישה ושיש עוד נשים כמוני, נותן לי את הכוחות.
אני פוגשת ברשת את מיכל ברקאי ברודי , שמנהלת את מיזם 'הסיסטרהוד' לנשים. היא מדברת על מנהיגות נשית, על האש שבוערת בכל אחת מאיתנו ועל 'להיות השינוי שאת רוצה בעולם' ובאותו הרגע אני מבינה שהאש שלי והייעוד שלי זה לשנות את השיח על נפגעות אלימות ולהגביר את השיח על אלימות נפשית מילולית. אני רוצה לעזור לאותן נשים בצמתים של חייהן ולהפנות אותן לגורמים הנכונים, להסביר שאפשר אחרת ושמתוך המקומות הכי שבורים אפשר לצמוח.
בהדרגה אני מבינה שכדי לעשות זאת אני צריכה לשתף את סיפור חיי, להסיר את הבושה. אני סיימתי לשתוק ולהסתיר כפי שעשיתי שנים. מעכשיו אני הולכת לקחת את התווית של האישה המוכה שהודבקה עלי ולהפוך אותה לתכשיט שאענוד על הבגד. הסיפור שלי הוא סיפורן של אלפי נשים - הן באות מכל המגזרים, מכל המעמדות. אולי לפני 100 שנה נשים קיבלו את הזכות לבחור אבל אותן הנשים כשהן מגיעות לפתח ביתן, הן נשללות מהזכויות שלהן לרכושן, לגופן, לעצמאותן והן אפילו אינן מודעות או מבינות שזה קורה להן. אם את שם קוראת והמילים שלי נוגעות בך, אם נזכרת בחברה שלך, בבוסית שלך, בפוסט שקראת ומשהו מרגיש לך מוכר, תעצרי - תושיטי יד והעזרה תגיע .
הכותבת נמצאת בימים אלה במאבק משפטי על זכויותיה ועל ההכרה בסבל שנגרם לה ולכן הטור הזה מפורסם בעילום שם
**
לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא