לא כל אחת יכלה לצפות בתיעוד המצמרר של שירה איסקוב בתכנית עובדה ואלו שעשו כן, עשו זאת בלב רועד וכאב עצום. היו שם כאלו שראו את עצמן, שהבינו שגם מערכת היחסים שלהן בבית בעצם לא בסדר. שגם להן אמרו לא ללבוש את השמלה 'הקצרה מדי' או לזרוק לפח את הסטרפלס. את אלו שלא נותנים להם לנסוע להורים בלי ליווי, אלו ש'הילד' הוא גאוות אביו ושום דבר אחר אינו חשוב. שאמרו להן איפה לגור ועם מי להתרועע. אלו שהמשפחות שלהן לחצו עליהן להתגמש כי יש ילדים. 

והיו לא מעט נשים שישבו מול המסך בייאוש והבינו שלא כל אחת אפשר להציל. שאם שירה איסקוב, התל אביבית הצעירה, החכמה, היפה והמגניבה, שבילתה עם חברות, שטיילה בארץ ובעולם, שידעה כל חייה בדיוק מה ואיך היא רוצה לעשות, אם גם היא לא זיהתה שהיא בסכנה, אז איך נציל אחרות? איך נציל את עצמנו?

ב4.10, שעות אחרי היוודע דבר רציחתה של מיכל סלה ז"ל כתבתי טור שנשא את הכותרת 'האישה הבאה שתירצח היא חברה שלכם בפייסבוק'. כתבתי שם ש'עשרות נשים נרצחות בישראל מדי שנה ועשרות אלפים חיות תחת אלימות פיזית, נפשית ומילולית. ככה בדיוק הן נראות, והן גרות לידכם ואתם עושים לייק לתמונות שלהן מדי יום.' כולנו היינו תחת הזעזוע של הרצח שפרטיו היו מחרידים מכפי שאפשר היה לדמיין באותה עת ויצאנו לפעולה. אנחנו באון לייף יצאנו בקמפיין לחשיפת קו החירום של ל.א לאלימות (6724*) , פורום מיכל סלה הוקם, הסימנים לכך שאת בסכנה פורסמו בכל כלי תקשורת ואפילו על שלטי חוצות, האקתון של פתרונות טכנולוגיים הוביל למבול של רעיונות שבימים אלה מתרגמים לעשייה והנה באופן טרגי שנה אחרי זה פחות שבועיים, אביעד משה כמעט והצליח לרצוח את שירה איסקוב. 

מיכל סלה ז"ל. צילום מפייסבוק

מיכל סלה ז"ל. צילום מפייסבוק

שירה איסקוב ישבה מול בן שני זקופה, חבולה ויפה והישרה מבט למצלמה ובזה גדולתה: "אני לא מסתתרת, אני לא מתביישת, אני לא עשיתי שום דבר רע. למה אני צריכה להתבייש? אני עברתי את הזוועה הזו, ומי שהעביר את הזוועה הזו צריך להתבייש. אבל אני לא," היא אמרה ובכך יש לקוות הצילה ועוד תציל חיים של אחרות. שירה איסקוב לא מוכנה להיות רק 'קורבן' מטושטשת בסילואט שחור- היא רוצה שכולנו נראה, נשים וגברים, מה קרה לה ומה יכול לקרות לאחרות. לאחיות שלנו, לחברות שלנו, לאמהות שלנו, לקולגות שלנו או לשכנות שלנו. זה בנפשנו להסתכל סביב ולראות מי זו שצריכה עזרה גם אם היא לא מכריזה על כך בראש חוצות. זה בדיוק מה שעשתה השכנה של איסקוב, עדי גוזי, שהתעקשה להיכנס לדירה שלה והצילה את חייה

אל תגידי לי זה לא יקרה. קרדיט עיצוב גרפי: תמר דביר כתבה: לילי בן עמי

אל תגידי לי זה לא יקרה. קרדיט עיצוב גרפי: תמר דביר כתבה: לילי בן עמי

הטעות שלה, וגם זה בסימנים, הוא בהחלטה שלה להיפרד מאדם מסוכן לבד. אם יש משהו שצריך שנלמד מהרצח של מיכל סלה ז"ל ומהמקרה של איסקוב, זה שאסור בתכלית האיסור להיפרד לבד מגבר אלים גם אם הוא לא היה מעולם אלים פיזית ובטח לא להכריז בפניו על הכוונה לעשות זאת באופן שהוא ירגיש במוחו המעוות שאין לו ברירה. שירה חשבה שלא טוב לה אבל היא לא חשבה שהיא בסכנה וכמוה יש עוד רבות. הסימנים האלה לא מתייצבים אחד ליד השני ובוהקים באורות אדומים על הקירות אלא מתרחשים לאט, באופן שדבר אחד נדמה שאינו קשור לשני. היכולת לחבר את הנקודות כמוהו כטיפוס על הר בלתי מושג. לפעמים החברות או המשפחה הם אלו שצריכים לחבר את הנקודות, לפעמים גם אחרי שהם עושים זאת, אישה לא תבין את גודל הסכנה שהיא נמצאת בה. לא כל אישה אפשר להציל אבל אפשר לנסות ושירה איסקוב באומץ שלה להתייצב מול המצלמות, הפכה לגיבורה של כולנו, לזו שלא מותה משרטט לנו את גבולות הסכנה אלא חייה והשליחות שלקחה על עצמה.