כשגרתי בתל אביב כמעט בכל רגע היה רעש. צפירות, צעקות ומה לא. באותה תקופה גרתי בדירה ישנה ואפשר היה בקלות לשמוע את השכנים שחיו בבניין צמוד וחלקו איתי קיר משותף. ואכן, שלא במכוון הייתי שומעת את הריבים שלהם. לעיתים זה הרגיש שמדובר ביחסים לא בריאים אבל לא משהו קיצוני. לא יכולתי לדעת, אף פעם לא ראיתי אותם ולא היה לי כל קשר אליהם. ערב אחד כשהייתי לבד בבית שמעתי צעקה מסוג אחר, כזאת שברגע אחד הרעידה אותי וכל חלקיק בגוף שלי זעק – סכנה.

אני זוכרת ששנייה אחרי ששמעתי את אותה צעקה לא היססתי לרגע וצרחתי את נשמתי. הרגשתי כמו חיה, כמו לביאה. אספתי את הנייד בריצה לכיוון הדלת, תוך כדי ריצה במדרגות חייגתי למשטרה ובמקביל המשכתי לצרוח בקולי קולות "מישהי במצוקה!" כשהגעתי לרחוב מלא החנויות, הבנתי שאני לא יודעת איך מגיעים לכניסה שלהם, שכמו בתל אביב, הייתה במקום חבוי.

כנראה מרוב האדרנלין איבדתי כיוון, ופשוט עמדתי ברחוב והמשכתי לצעוק "מישהו שמע אישה צורחת?!" הרחוב היה מלא באנשים שעברו על פניי ולא אמרו דבר. חלקם כלל לא הסתכלו לכיווני, ומאחרים אני זוכרת מבט מובך ומוטרד מהאינטנסיביות שבה הייתי. הייתי זקוקה שיבינו את הקריטיות שברגע הזה ויעזרו לי להציל את אותה אישה. סביר להניח שמי שראה אותי באותם רגעים חשב שאני משוגעת, צועקת ברחוב עם פיג'מה, אבל כלום לא עניין אותי חוץ מלאתר את המקום שממנו נשמע אותו קול שנדמה היה כאילו הלך והתרחק.

מעיין רבני נאמן. צילום: מורן לוי

עמדתי שם לרגעים שהרגישו כמו נצח ולפתע ראיתי אדם מסמן לי שגם הוא שמע אישה צועקת והצביע על הכניסה לבניין בהיסוס. כהגעתי לפתח אותו בניין קפאתי, הרגליים רצו לרוץ אבל השכל עצר אותן, השאיר אותי שתולה במקומי. איך אוכל לעמוד מול התוקף? הוא יעיף אותי ברגע, ואחר כך יידע מי אני וימצא איך לנקום בי.

ואז פתאום השכל פקד עליי להיכנס: את היחידה כרגע שיודעת על מצבה של אותה אישה, זו החובה שלך. אבל הרגליים שלי עדיין לא הגיבו, פחדתי עד עמקי נשמתי. באותו הרגע הגיעו כמה אופנועים משטרתיים וניידת, רגעים ספורים מאז שהתקשרתי.

הם רצו למעלה ואני חיכיתי, רועדת מהמחשבות של מה ימצאו בדירה. השוטר ירד בפנים מתוחות. הוא מצא אותה מבוהלת עם דם על גב כף ידה, על הרצפה היו מונחות מספריים גדולות. מסתבר שהגבר נבהל ברגע ששמע אותי צועקת מתוך ביתי, זרק את המספריים אחרי שכבר התחיל לדקור את האישה, וברח. מי יודע איפה היא הייתה אם לא הייתי צועקת ככה בדיוק באותו הרגע. אם היא לא הייתה משמיעה קול שסימן לי סכנה. לפני שנסע, השוטר שיתף אותי שאותה אחת לא מעוניינת להגיש תלונה על הגבר. חזרתי הביתה בוכה מהטלטלה. הייתה בי הקלה על איך שהמקרה הסתיים אך לא יכולתי להרפות מהידיעה הברורה שזה עלול להמשיך בדיוק אותו דבר. אז לא הרגשתי ניצחון, אבל הבנתי מה צריך לקרות.

ואם הוא יחזור אצעק עוד פעם ואולי עוד שכנים יגיעו. ואולי אחרי זה האישה תרגיש יותר בטוחה ותאמין שיש מי ששומע את הקול שלה ויכול לעזור גם אם היא לא יכולה לבקש עזרה. אם הצעקה שלה היא סיכון עבורה, זה יהיה לה שווה, ואנחנו חייבים להיות שם כשהיא מסתכנת. מעט אחרי המקרה עברתי דירה. אבל את אותה אישה לא שכחתי. אני עד היום תוהה מה עלה בגורלה, האם הוא פגע בה שוב? האם הם עדיין בקשר? כנראה לעולם לא אבין עד הסוף מה קרה שם באותו יום ולמה אותו אחד ברח, האם הצעקה שלי גרמה לו להתעשת ולהבין שהלך רחוק מידי, אולי פחד מהמשטרה?

שלו נאמן ומעיין רבני נאמן. צילום: Keren Goldstein Yehezkeli

לפני כארבע שנים נתקלתי במיצב המצמרר "איננה עוד" – בגדים תלויים מהתקרה על חוט דק עם תוויות של נשים שנרצחו ע"י בעליהן. כל משב של רוח הניע את הבגדים בקלות. על התוויות שם האישה, כלי הרצח וגזר הדין. הייתי המומה מהמראה. זה חדר לי פנימה ונשאר שם, חיכה.

מתחילת הקורונה לא הפסקתי לדמיין את כמות הנשים שכלואות בפחד בבית שהוא המקום המסוכן ביותר שהן יכולות להיות בו, בתקופה מורטת עצבים ומלאת קשיים כלכליים. לקראת יום המאבק האחרון באלימות נגד נשים, הרגשתי שהגיע הרגע שלי לקחת חלק פעיל בנושא החשוב הזה שבער בי יותר מתמיד, בדרך שלי – השירה. יצרתי קשר עם קרן גולדשטיין, מי שעמדה מאחורי אותו מיצב, והצעתי לה שאשתתף באירוע "לא תרצח" שתוכנן להתקיים בכיכר אתרים, מועדון ה"פוסיקט" לשעבר. קרן ענתה בחיוב והציעה שאחשוב על שיר בנושא. הדגשים שלה היו שיר בועט ולא מתייפייף שיוכל לסחוף אחריו אנשים. כבר היה לי בראש בדיוק מה אני רוצה אבל פשוט לא מצאתי שיר כזה.

ישבתי על הספה בסטודיו שבביתי. שלו בעלי, שהוא גם מלחין ומפיק מוזיקלי, ישב לידי ועזר לי לארגן את המחשבות. המילים יצאו ממני וכל מקרי האלימות בהם נתקלתי בחיי עברו לנגד עיניי. שלו הביא את הליווי היפיפה בפסנתר והשיר היה מוכן תוך שעה וחצי, כולל כל הליינים, הקולות והמשפטים בהתחלה. ביום שאחרי, הבן שלנו, יונתן בן השנתיים כבר דקלם את המנגינה והפזמון. היינו חייבים לפעול מהר כדי לסיים אותו בזמן לאירוע, שלו פרסם בפייסבוק פוסט בו הוא קורא לזמרים וזמרות לקחת חלק בדקלום וקולות. עשרות התנדבו בהתראה של יומיים וגם אולפני הקלטות מקצועיים בתל אביב נרתמו. היה מרגש לראות גברים ונשים שאני לא מכירה שהחליטו לשנות תוכניות כדי לצרף את הקול שלהם לקריאה "את לא לבד". היכולת לעורר עשיה בליבם של אנשים טובים, בהתכוונות ושירה מעניקה תחושה נדירה ועוצמתית.

בערב יצאנו מהאולפן השלישי שהתנדב, מחוזקים ובתחושת משמעות, ישר למועדון הפוסיקט שניצב ממש מחוץ לדלת האולפן בכיכר אתרים. היה בידינו השיר הגמור, והתרגשנו לקראת ההופעה על הבמה שעליה רקדו עד לא מזמן חשפניות. מעל הבמה היו תלויים בגדי המיצב, נשים אמיתיות ופשוטות שאינן, כמו אנדרטה דוממת במרכז המנוע הרועש והמעשן שלא פסק שנים. לפני ההופעה נתנו לי ולשלו אוזניות, וסיור מודרך מטלטל לקח אותנו בספירלה חשוכה לבטן המועדון שבה הערך של נשים ירד והושחת עוד ועוד. יצאנו מתחתית המועדון כמו מחלום, חזרה למציאות בה המועדון משמש למטרות חברתיות. זו האנרגיה שאיתה עליתי על הבמה לשיר לראשונה את המילים הזועקות לשינוי שכתבתי רק כמה ימים קודם לכן. שרתי כשסביבי קולות הזמרים שהקלטנו, ומהתקרה מעלי, מתנדנדים בגדי הנשים. ואני משמיעה את קולן.

את הקליפ של "השמיעי קול" צילמנו שבועיים אחר כך בבית הרוס בסביון, העומד על תילו משנות השישים. קירות מקולפים ותקרה מתפרקת, רקע שמתאים כל כך לתחושות שנבעו מהשיר. בית הרוס, על כל המשמעות שלו. בחדריו נתלו השמלות, כמו זכר יומיומי ואינטימי של אישה שחיה בבית הזה, שלא הצליחה לברוח ממנו. את התסריט כתב שלו בלילה שלפני הצילום, ובו אני אוספת בגדים ומציגה אותם בקדמת הבית, תיאור של עשייתה המרגשת של קרן בהקמת המיצב "איננה עוד".

מאז שיצאו השיר והקליפ הם התגלגלו למקומות הכי לא צפויים, כאילו השיר הבין את הייעוד שלו בחיים. הוא נולד מתוך רצון ליצור שינוי ולהשפיע, וממשיך להשפיע בדרכו על העולם. ועידת נשים משפיעות בירושלים (במעמד לילי בן עמי, עדי גוזי, אודליה כרמון ועוד) שנועדה באמצעות מספר פאנלים לעורר את השיח על אלימות כנגד נשים - נולדה ונקראה על שם השיר "השמיעי קול". תערוכת אמנות "השמיעי קול" נפתחה בעיר מגורנו כפר סבא, גם היא קרויה על שם השיר. והיד עוד נטויה.

אם אסכם במסר, אני רוצה להגיד שהחושים שלנו - צריכים להתחדד. הרצון שלנו לעזור יכול לגרום לנו לפעול בשעת מצוקה וגם אם לא נוכל להיכנס בדלת וגם מתוך הפחד – אפשר לעשות משהו, ואפשר למנוע רצח.

כששירה איסקוב כבר הייתה ברגעיה האחרונים, פצועה על הרצפה, היא  נזכרה במשפט של לילי בן עמי וצעקה, הקול שלה הוא מה שעורר את החברה שסביבה להגן עליה ואני רוצה שהשיר הזה יהדהד באותם הרגעים "השמיעי קול, את לא לבד". אני רוצה שנשים יבינו את החשיבות של קולן ברגעים האלה, וגם ברגעים אחרים שיכולים למנוע אותם. הן חייבות להשמיע את קולן ואנחנו חייבים להגיב ולעזור להן, כי הן לא לבד!