"הילדים השקופים"- החיים תחת אלימות במשפחה
ד' היה רק בכיתה א', ו-ע' אחיו היה רק בגן, כששהו עם אימם במקלט לנשים מוכות. שנים אחרי, כבוגרים, התעקשו לחזור למקום שהיה ביתם. כך נולד הסרט התיעודי שמספק הצצה אל עולמם המטלטל של "הילדים השקופים", החיים במעגל האלימות
התחלתי את דרכי המקצועית כעו"ס המטפלת בילדים ובנשים נפגעות אלימות במקלט של ויצו. לפני 10 שנים הגיעו לביקור במקלט שני בחורים צעירים, האחד סיים את לימודיו והשני חייל. בפעם האחרונה שנפגשנו ד' עלה לכיתה א', ע' היה בגן. הילדים בגרו, למדו, השתתפו בתנועת נוער, שירות צבאי, טיול אחרי צבא אוניברסיטה, חיים נורמטיביים. עם זאת, היה בהם רצון לסגור מעגל ולחזור למקום שנחקק בליבם. הם הסכימו לקחת חלק בסרט תיעודי וההצצה לעולמם הייתה מטלטלת. החוויה מצלקת ומשאירה שאלות אודות מי הם, כמה השפעה תהיה לראשית חייהם על זוגיות, הורות ומימוש עצמי. הילדים הללו לא יכולים להיוותר שקופים- לא ברגע בו הם חלק ממעגל האלימות, ולא בשנים הבאות.
באינסטגרם שלנו כבר ביקרתם? לחצו כאן לעמוד שלנו!
"ילדים מעונים רבים נתלים בתקווה שהבגרות תביא עמה מפלט וחופש. אבל האישיות שעוצבה בסביבת שליטה כפויה אינה מותאמת יפה לחיי הבגרות. נפגע התעללות מוסיף לסבול מבעיות יסודיות של אמון בסיסי, אוטונומיה ויוזמה. בהתמודדות עם משימות הבגרות המוקדמת – כינון עצמאות ואינטימיות – מכביד עליו נטל של נזקים יסודיים בטיפול עצמי, בהכרה, בזיכרון, בזהות וביכולת לקשור קשרים יציבים. עדיין הוא אסיר של ילדותו; כאשר הוא מבקש לבנות לו חיים חדשים, הוא שב ונפגש עם הטראומה", (לואיס-הרמן, 1994, עמ' 138).
חוקרים שונים הגדירו אלימות ככל פעולה הנעשית מתוך כוונה לפגוע בזולת או נתפסת ככזו וכוללת: התעללות נפשית-פסיכולוגית, פיזית, מינית וכלכלית. האלימות מאופיינת ברצף של התנהגויות מהתעללות ובהסלמה בחומרת ההתנהגויות לאורך השנים. אלימות במשפחה והתעללות היא התנהגות הנגרמת על ידי מבוגרים, קרובי משפחה של הילד/ה, האמונים על בטחונו אשר בהתנהגותם, מפרים את זכויות האדם הבסיסיות של הקטינות/קטינים.
אנו מכנות ילדים החיים במשפחות אלימות כ"חשופים לאלימות"-הכוונה לנוכחות (עדות ראיה) לכל התרחשות של אלימות, במקרים רבים הילדים יודעים על קיומה של האלימות מתוך עדות שמיעה, וחווים תחושת פחד ומתח לפני או אחרי האירוע האלים, וכן מתוך עדות לתוצאות האלימות בהרס רכוש או פציעות אצל האם. החשיפה לאלימות מוכרת כגורם הפוגע משמעותית בהתפתחותם התקינה של הילדים וגורמת להשפעות מזיקות קצרות וארוכות טווח גם יחד. לרוב במשפחות בהן יש אלימות, היא איננה חד פעמית והחשיפה אליה מלווה את כל שנות חייהם והתפתחותם של הילדים.
אלימות במשפחה פוגעת בתפקוד התקין של כלל חברי התא המשפחתי – בתוקף, בקורבנות הישירים ובחברי התא המשפחתי שעדים לאלימות במשפחה. הפגיעה באה לידי ביטוי בקשיים התנהגותיים חברתיים, קוגניטיביים ופיזיים כמו בדידות קשה, דימוי עצמי נמוך, עייפות ותשישות קיצונית. בנוסף להשפעות אלו, קיים קשר בין חשיפה למערכת זוגית אלימה בילדות ובין יצירת קשר המאופיין באלימות בבגרות, וזאת מכיוון שלבוגרים יש נטייה לשעתק מודלים התנהגותיים שחוו בילדותם כחלק מלמידה חברתית.
אנחנו, הבוגרים בסביבת הילדים, צופים בהשלכות ביומיום, ולא תמיד מזהים את הנורות האדומות. ברמה החברתית, נראה פגיעה במיומנויות חברתיות, חוסר אמון באחרים ונטייה לפתור בעיות בינאישיות באמצעות אלימות. ברמה הרגשית נראה ילדים עם רמות גבוהות של חרדה ותחושת חוסר יכולת. מעצם החיים בבית אלים הילד עובר חוויית התעללות רגשית שנמצאה כתורמת למצבי דחיה חברתית, הערכה עצמית נמוכה, קשיים ביצירת אינטימיות ודכאון. ברמה הקוגניטיבית נמצא כי ילדים עם היסטוריה של חשיפה לאלימות ואירועים טראומטיים סובלים מליקויי למידה ומקשיים רבים בביה"ס. המודעות בארץ ובעולם למחיר העצום הנגבה מילדים אלו לא הצליחה לייצר מחויבות חברתית, ולצערנו ילדים אלו נותרים שקופים.
מיום היוולדם, ילדים אלו מטופלים במערכת הבריאות במסגרות כמו טיפות חלב, התפתחות הילד ומרפאות בקהילה. מגיל 3 כל ילד בישראל משתלב במסגרת חינוך חובה במערכת החינוך עד לגיל 18. מערכות אלו הינן החזית: שם נמצאים ילדים ואנשי מקצוע שאמורים לראות אותם, אך לפי סקרים שערכנו ב-2016 ושוב בנובמבר 2022 הילדים נותרים "שקופים". בשש השנים שחלפו מצבם נותר זהה.
הורי הילדים ה"שקופים" עסוקים באלימות בבית היא הופכת לדומיננטית בעולמם הרגשי, הם הופכים לא זמינים רגשית לילדיהם, והשאלה הנשאלת היא מי ה"מבוגר האחראי" שייקח אחריות להפסקת נטישת ילדים אלו בבית ובקהילה? מתי נפסיק להישאב למקומות של חשש, אי נעימות, קושי מנקיטת עמדה? מתי החברה הישראלית תפסיק לדבר בסיסמאות של "די לאלימות" ותנקוט במעשים התומכים בהפיכת הילדים מ"שקופים" ל-"נוכחים"? חובתנו לפעול לאיתור ולהנגשת סיוע לילדים ולהוריהם מתוך הבנה שאלימות לא נשארת בבתים- היא גולשת! גולשת לנהגים בכבישים, גולשת למגרשי הכדורגל, לבתי הספר ולמקומות הבילוי והעבודה.
מה חובת המדינה לעשות בכדי לשנות את גורל הילדים? להכשיר במוסדות אקדמיים כל רופא, מורה, אחות, עו"ס, פסיכולוג לאיתור וזיהוי ילדים אלו. להתאים את החקיקה בישראל באופן שיאפשר טיפול של מערכת הרווחה בילדים לאחר איתורם. להטמיע בתוכניות החינוך כמקצוע חובה מגיל 3-18 את מניעת האלימות לצד טיפוח השוויון המגדרי שהוא תנאי יסוד לחברה בריאה. להחמיר את הענישה ולסמן קו אדום חברתי ברור.
אז הכל התחיל כשהייתי מנהלת מקלט בשנת 2012 בביקור מרגש של שני בחורים חסונים, רגישים, ונבונים שבאו לביקור תמים במקלט בו שהו בראשית שנות ה-90. הביקור "הוליד" סרט תיעודי, הסרט "הוליד" תכנית הסברה, הכשרה ומניעה שפועלת בשטח 5 שנים. השנה בכנס השנתי, עצרנו לחשוב ולשם כך בדקנו מה קורה בתחום זה בעולם, מבחינת מחקרים, תכניות וחקיקה, ומה יכול להיעשות בארץ עם שותפויות רב-מגזריות הכוללות גם את הילדות והילדים המומחים מניסיון.
מה נדרש להנעת החברה הישראלית – מה יכולה ישראל לעשות בכדי להיות "סטארט-אפ ניישן" חברתי המאתר ילדים אלו בכל זירה בה הם והן נמצאים, מה המנגנון הנכון לסייע להם ביציאה ממעגל האלימות? מה ישנה את גורלם וגורלן הידוע מראש?