משחר ילדותי אהבתי שני דברים: לקרוא ספרים ולשמוע סיפורים שסיפר לי אבי, ליאון (אריה) הרטמייר ז"ל. אבא שלי אהב לספר, וסיפוריו היו תמיד יפים ומרגשים וטווים בקורי התמימות והדמיון של ילדות מאושרת. הוא סיפר לי על חוויותיו כילד בעיירה בשם בּוֹרִיסְלָב, זאת עיירה קטנה במזרח-אירופה (כיום – אוקראינה), בשנות ה-30 של המאה הקודמת.

בתקופה זו, שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היהודים חיו בשכנות טובה בדרך כלל עם שכניהם הפולנים והאוקראינים. הילדים למדו בבית ספר פולני, שיחקו בשלג, ויצאו לטיולים ביערות המקיפים את העיירה כדי ללקט פירות יער ופטריות. הילדים אהבו לשחק בקלפים, במחבואים ובקוביות, אבל המשחק האהוב ביותר עליהם – והסיפור שאני אהבתי ביותר – היה הסיפור על תאטרון הבובות שלהם.

 

"בַּחוּץ הִשְׁתּוֹלְלָה סְעָרָה. הָאֲוִיר הָיָה קַר וְאָפֵל כִּמְעַט כְּמוֹ בַּלַּיְלָה. זְגוּגִית הַחַלּוֹן הָיְתָה קְפוּאָה, וּבֶּטְקָה נֶעֶמְדָה לְיָדָהּ, נָשְׁפָה עָלֶיהָ מֵהֶבֶל פִּיהָ וְצִיְּרָה עִגּוּלִים בָּאֶצְבָּעוֹת.

״לֵאוֹן, בֶּטְקָה, יְלָדִים יְקָרִים שֶׁלִּי,״ קָרְאָה אִמָּא מִן הַמִּטְבָּח – הִיא תָּמִיד שׁוֹמַעַת מָה אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים – ״סַיְּמוּ קֹדֶם לְהָכִין אֶת הַשִּׁעוּרִים, בְּבַקָּשָׁה!״

אִמָּא יוֹדַעַת שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מְאוֹד לְשַׂחֵק וִיכוֹלִים ״לִשְׁכֹּחַ״ לְהָכִין אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת – וְיֵשׁ לָנוּ הַרְבֵּה. אֲנִי תַּלְמִיד בְּכִתָּה ג’ וְלוֹמֵד בְּבֵית הַסֵּפֶר לְבָנִים בָּעֲיָרָה שֶׁלָּנוּ בּוֹרִיסְלָב שֶׁבְּפּוֹלִין. אֲחוֹתִי קְטַנָּה מִמֶּנִּי בִּשְׁנָתַיִם וְלוֹמֶדֶת בְּבֵית הַסֵּפֶר לְבָנוֹת, שֶׁלְּיַד בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁלִּי. בְּבֵית סִפְרִי לוֹמְדִים פּוֹלָנִים וִיהוּדִים יַחַד. אֲנַחְנוּ יְהוּדִים. " (מתוך תאטרון הילדים) 

הסיפור כולו מתרחש בשנת 1939 – בשנה שלקראת סופה תפרוץ המלחמה. הוא מספר על הרפתקאותיהם של חבורת ילדים (אבא שלי, אחותו הקטנה ועוד שלושה מחבריהם והכלב שלהם גוּלי), שמחליטים להקים במרתף ביתם תאטרון בובות מיוחד. כל השחקנים שמשתתפים בו הם ילדים, וגם הקהל שבא לראות את ההצגה מורכב כולו אך ורק מילדים עד גיל בר-מצווה. הכניסה למבוגרים אסורה בהחלט! התאטרון הזה נקרא "תאטרון הילדים".

בתאטרון היו בובות קטנות וגדולות, תפאורה מווילון קטיפה אדום ומחזה מרתק שמבוסס על סיפור "הגולם" ו"בּאבּה יאגה המכשפה". בדרך להצגה הם עוברים הרפתקאות רבות - סובלים מהצקות של נער פולני, בריון אנטישמי בשם סטֶפן הרשע, נאבקים עם נערים גדולים שמשליכים עליהם אבנים ופוגעים בכלב שלהם, וגם נוסעים לבקר ביריד בעיר שכנה, נפגשים עם קוסם שחוזה עתידות בקלפים, ומופיעים בפני קהל רב.

"הַמַּרְתֵּף שֶׁלָּנוּ עֲנָקִי. תָּמִיד קְצָת קַר בּוֹ וְגַם חָשׁוּךְ. נוּרַת חַשְׁמַל יְחִידָה תְּלוּיָה בִּקְצֵה הַמַּרְתֵּף וּמְפִיצָה אוֹר חַלָּשׁ. צְלָלִים רוֹקְדִים עַל הַקִּירוֹת רִקּוּדִים מְשֻׁנִּים. בֶּטְקָה פּוֹחֶדֶת מִן הַצְּלָלִים. הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁגָּרִים שָׁם שֵׁדִים. אֲנִי דַּוְקָא אוֹהֵב לְהִתְחַבֵּא בֵּין הַצְּלָלִים הַשְּׁחֹרִים וְלִרְקֹד אִתָּם.

בְּפִנָּה אַחַת שֶׁל הַמַּרְתֵּף עוֹמְדִים אַרְגָּזִים מְלֵאִים בִּדְבָרִים יְשָׁנִים שֶׁשּׁוֹמְרִים שָׁם. עַל הָרִצְפָּה פָּרוּשׂ שְׁטִיחַ צֶמֶר עָבֶה, וּבַפִּנָּה הַשְּׁנִיָּה נִצֶּבֶת קֻפְסַת עֵץ גְּדוֹלָה, מְצֻפָּה לַכָּה מַבְרִיקָה.

זֶהוּ תֵּאַטְרוֹן הַבֻּבּוֹת שֶׁלָּנוּ."

(תיאטרון הילדים, פרק ראשון, עמודים 9 - 10)

הם מספיקים להעלות רק הצגה אחת, משום שבאותה השנה, כאמור, פורצת המלחמה, וילדותם מגיעה אל קיצה הטרגי.

מתוך הספר תאטרון הילדים מאת שלומית הרטמייר, איור ענבל אבן

מתוך הספר תאטרון הילדים מאת שלומית הרטמייר, איור ענבל אבן

כאשר כתבתי את הספר עמדו לנגד עיני ספרי מופת כמו "האי ברחוב הציפורים" של אורי אורלב, "מאה ילדים שלי" מאת לנה קיכלר-זילברמן, וכמובן, "אנה פראנק – יומנה של נערה" הבלתי נשכח.

ספרים אלו עוסקים כולם בחוויית המלחמה מנקודת מבט אישית, ומגוללים סיפורים מרתקים אודות חיי ילדים בתקופת המלחמה במקום מחבוא, בבית יתומים או בגטו. הם מביאים תיעוד ממקור ראשון על מאורעות השואה ומסתיימים עם תום המלחמה בשחרור והצלת הגיבור כמו אלכס שהתחבא בבית נטוש ברחוב הציפורים בגטו ורשה, או בגילוי המחבוא ושליחה למחנה ריכוז ומותה של הגיבורה אנה פראנק.

הסופרת שלומית הרטהיימר ואביה ליאון ז"ל, מהאלבום המשפחתי

הסופרת שלומית הרטמייר ואביה ליאון ז"ל, מהאלבום המשפחתי

הספר "תאטרון הילדים" פרי עטי, שיצא לאור השנה בהוצאת "רימונים" המשובחת הוא ספר "שואה" אחר. בהיותי "דור שני" בחרתי להעלות על הכתב את סיפורו של אבי ובני משפחתי היקרים והאהובים, ולהנציח בדרך זו את החיים היהודיים התוססים והעשירים שהתקיימו בעיירה שלהם לפני המלחמה. אני מספרת על משחקים, מאכלים, הצגות של תאטרון בובות, חוויות מבית הספר, מהבית ומן השכונה. הסיפור שכתבתי הוא אנושי, מרגש, משעשע ומכמיר לב, ומשום כך  יכולים להתחבר אליו גם ילדים צעירים. למעשה, המלחמה מוזכרת בו רק בפרק האחרון (אחרית- דבר). הספר מיועד לילדים, אבל גם מבוגרים ייהנו מקריאתו.

אני מזמינה את כל הקוראות והקוראים, לצאת איתי למסע מרתק בעקבות קורות המשפחה שלי ולגלות קהילה נעלמה ועולם שחרב בשואה ואיננו עוד.

******

תאטרון הילדים – שלומית הרטמייר  ("רימונים" הוצאה לאור, 140 עמודים, איורים: ענבל אבן)