מה הבעיה עם הפרדה מגדרית בשיעורי חינוך גופני?
הטענות ששמענו השבוע נעו בין "רק כך יוכלו תלמידות ותלמידי החינוך הממלכתי דתי להשתתף", יש בעיית "דימוי גוף" בגיל הזה וגם "פעם" שיחקו בהפרדה מגדרית. אורנית רמתי דביר מסבירה למה זו בכל אופן בעייה

הפרדה מגדרית היא אחת הסוגיות הבוערות והקונטרוברסליות ביותר כיום במערכת החינוך ובחברה בכלל. היא נקשרת להפליה, להדרה ולהדתה, ומשום כך היא מעוררת דיון ביקורתי וחשוב. ניסיון לברר מהו הרציונל להפרדה המגדרית במקרה הנוכחי ולהטיל בנחיצותה ספק העלה הצדקות (רשמיות ולא רשמיות) שונות. אתייחס אליהן:
פעם שיחקנו בקלס ובגומי, חמש אבנים ושבע מקלות, מחניים, סטנגה ועוד. למדנו את המשחקים האלה ברחוב, אחד מהשני ומהשנייה, ושיחקנו עם כל מי שהיו "למטה". המציאות השתנתה, וכך גם הרגלי הפנאי של ילדות וילדים. ולכן בשנים האחרונות מפעיל משרד החינוך מיזם "משחקים של פעם", המכוון להכיר לילדים תוך כדי התנסות ובאופן חווייתי את אותם המשחקים ולגרום להם לחבב אותם. המטרה היא להקנות לילדים אפשרויות נעימות ובריאות להעביר את ההפסקות בבית הספר ואת שעות הפנאי. פחות מסכים היא היום מטרה בינלאומית.
באמצעות החינוך הגופני, (חינוך, כן?), מבקשת מערכת החינוך לתרום לסוציאליזציה של הילדות והילדים, להקנות להן ולהם כישורי חיים ופרקטיקות שיסייעו להן ולהם להשתלב באופן טבעי וחלק בחברה בה הם חיים. התוכנית שעלתה לכותרת אמורה להיות יום חוויתי בהפרדה מגדרית.
אז מה בעצם הבעיה בהפרדה מגדרית?
"רק כך גם תלמידות ולתמידי החינוך הממלכתי דתי יוכלו להשתתף"
ההצדקה הדומיננטית והרשמית מתייחסת לרצון להכיל גם את תלמידות ותלמידי החינוך הממלכתי דתי ולאפשר להם לקחת חלק ביום החווייתי הזה. ההוראה והלמידה הם תהליכים חברתיים המתרחשים בתוך הקשר וצריכים להיות מותאמים ללומדות, ללומדים ולמקום. ומן הפרספקטיבה הזאת ההפרדה המגדרית מייצרת עבור הלומדות והלומדים בחינוך הממלכתי דתי סביבה "טבעית" אך עבור הלומדות והלומדים בחינוך הממלכתי היא מייצרת סביבה מלאכותית שאינה דומה למציאות אותה הם חיים. אז מה כן מתאפשר להן ולהם ללמוד כשיש הפרדה מגדרית? שמשחקים מהסוג הזה מתאימים לבנות או לבנים בנפרד אך לא לקבוצה מעורבת. שאין להן ולהם היכולת להגיע להישגים שווים. כך, ההפרדה המגדרית שמיטיבה (אולי) עם חלק מהלומדות והלומדים, פוגעת באחרים ומנתקת אותם מהקשרם.
בעיית "דימוי הגוף"
הצדקה אחרת עליה דיברו במשרד החינוך התייחסה ל"דימוי הגוף של בנות ובנים". מקובל לשמוע את ההנחה הזו ביחס לתלמידות התיכון, אבל לא ביסודי. תלמידות היסודי רגילות להיות עם בנים, לשחק איתם ולהשתתף בשיעורי חינוך גופני מעורבים. ההפרדה המגדרית וההצדקה שלה ש"בנות לא מרגישות נוח עם בנים" מאותתות לבנות שיש כאן עניין, שעליהן להתבייש ולהרגיש לא בנוח עם הבנים. כלומר עלולות להפוך ולהיות מעין "נבואה שמגשימה את עצמה". בנוסף, אי נוחות של בנות עם הגוף אינה תופעה טבעית המתרחשת בוואקום או בחלל ריק משיח. היא תופעה חברתית המתרחשת בקונטקסט, כחלק מיחסים בינאישיים בכיתה ובבית הספר. אני מבקשת כאן להסתכל קדימה ולהתריע – הצדקה של הפרדה מגדרית באמצעות הטיעון כי היא מייטיבה עם בנות – עלולה להוביל (מהר מאוד) להפרדה מגדרית של מרחבי ההפסקה, לטיולים נפרדים ועוד. אני מציעה לזהות בבית הספר ובמיוחד בפעילויות מיוחדות מהסוג המדובר כאן הזדמנויות נפלאות לאמן ילדים ונוער לחיים משותפים, ולתרגל איתם שיתוף, כבוד לזולת וכבוד מגדרי, הכלה, קבלת השונות, האחר והאחרת.
"ככה היה תמיד"
לסיום, יש שמצדיקים את הפרדה המגדרית בטענה ש"ככה היה תמיד". ביחס לכך - האופן שבו מיושם תהליך חינוכי, לרבות חינוך גופני, צריך להיות מותאם לזמן ולמקום. כלומר מה שהתאים בעבר, לא בהכרח מתאים להווה או לעתיד. על העוסקות והעוסקים בחינוך לבחון את העשייה שלהם בקונטקסט: האם היא מתאימה לסביבה ולתרבות? וכיצד היא תורמת לתרבות שבה היא מתקיימת? האם היא משעתקת סדר חברתי הגמוני, או מערערת עליו ומקדמת סדר חברתי אחר? "חינוך מודע מגדר" מוזכר כערך מרכזי וכעיקרון המעצב את החינוך הגופני בישראל. ולכן ברוח זו הפרדה מגדרית בהקשר הנוכחי מעוררת תהיות ומזמנת את הדיון הביקורתי הזה.
הדיון בנוגע להפרדה המגדרית שהתחיל כאן ראוי שיתקיים בנוגע לחינוך הגופני בכלל. ההפרדה המגדרית הונהגה בחינוך הגופני הישראלי עם הקמתו של התחום ומתקיימת גם כיום, אולם אני סבורה שזה הזמן לעצור ולבחון: האם המגדר הוא המאפיין המרכזי לחלוקת הכיתה בשיעור הזה? האם המגדר משמעותי בחינוך הגופני יותר מכישורי התלמידים או מהעדפותיהם? מה ואת מי משרתת ההפרדה המגדרית? כיצד היא תואמת את החזון החינוכי של מערכת החינוך ואת הרטוריקה שבמרכזה שוויון והכלה? מה היא מאפשרת לתלמידות ולתלמידים ללמוד על עצמן ועצמם ועל החברה בה הם חיים? וכיצד חינוך גופני המתקיים בהפרדה מגדרית תורם לעיצובה של החברה? אולי מה שהיה "פעם" בכלל לא מתאים להיום?
אורנית רמתי דביר- דוקטורנטית שעבודת הדוקטורט שלה עוסקת במיגדור בחינוך הגופני