עם יד על הלב, כמה הודעות וואטסאפ קיבלתם השבוע? כי עם כל הכבוד (ויש כבוד) לאירוויזיון, מה שהעסיק מאות אלפי הורים בישראל השבוע היו המדורות או יותר נכון החפירות סביב שאלת המדורות. לקיים או לא לקיים, זאת השאלה והשאלה הזאת יכולה מסתבר להלהיט את האווירה, לשרוף את היחסים ולהצית אש בכל קבוצת וואטסאפ ישראלית טיפוסית. כן, יש לא מעט קלישאות אש שאפשר להשתמש בהם כדי לתאר את השריפה שפרצה שגם אלף כבאים יתקשו לכבות גם בשבועות הבאים. "טרפת שיצאה משליטה במדינה סכיזופרנית," כינתה זאת חברה.

וזאת צריך להבין, כל הודעת זעם שנזרקה לקבוצה, מלווה כמעט תמיד בעוד 2-3 הודעות נלוות בין מקורבים שדנים בתגובה שכנגד עם לא פחות זעם וכנראה עם יותר. עכשיו תכפילו את זה במספר הילדים, תוסיפו עוד קבוצת וואטסאפ של הועד וקבלו קקפוניה ישראלית. מאות הודעות וואטסאפ שאם רק היינו משלמים 10 אגורות על כל הודעה, היינו יכולים לממן בעצמנו את חגיגות האירוויזיון בלי לחפש תורמים ותקציבים.

ואיש לא שר או הזכיר את בר כוכבא או רבי עקיבא ותלמידיו, וגם לא את רבי שמעון בר יוחאי, כי קדוש אחר תפס את כל תשומת הלב הלוא הוא "הילד", כי זאת יש לדעת אם "הילד" יתאכזב, חרון אפו כנראה גדול ונורא מזה של בורא עולם או מהסכנה הטמונה באש בשרב של 38 מעלות עם משבי רוח של 40 קמ"ש.

נראה שלא נעצרנו לחשוב מה יקרה אם יתאכזב הקדוש הצעיר או הצעירה. איזה נזק באמת יגרם להם? ואיך הפכנו להורים שמילוי רצונות הילדים שלנו הפכו לחזות הכול? אולי בכלל האכזבה הזו בריאה להם, ומה המסר החינוכי שאנחנו מעבירים להם כשאנחנו פועלים בדיוק בניגוד לכל ההמלצות וההתראות?

אבל אנחנו דור ה-X, נדמה לנו שזו מטרת העל שלנו, למלא את מבוקשם של הילדים ואנחנו מבלבלים את זה לא אחת עם מילוי צרכיהם. נדמה לי שבריאותם ושלמות גופם אמורים להיות בראש מעיינינו אך איכשהו הצלחנו לשים את שלוותם (הרוחנית, בטח הרוחנית) מעל הבריאות.

זה השלב שהמחנה "בעד מדורה" קם עליי נציגת "נגד מדורה" ולא משנה באיזה עיר, קיבוץ או מושב התנהל הדיון הזה ומכנה אותי 'היסטרית'. ואולי זה בדיוק השבוע להיות היסטריים. שנה שעברה סאגת ל"ג בעומר הגיעה רגע אחרי הרשלנות הפושעת שהביאה למותן של תשע נערות ונער, מהמובחרים שיש לנו, באסון השיטפון ונשבענו להיות מעורבים. השנה זה קורה ימים אחרי אסון המנוף. בשני המקרים מדובר ברשלנות שאפשר וצריך למנוע אותה. 

והנה, אותם חזאים שהזהירו מהשיטפון, מזהירים מפני שריפות, ומצטרפים אליהם הכבאים, וראשי ערים כדי לבקש דבר אחד- אל תדליקו מדורות, ואנחנו? אנחנו ישראלים.

כשיצאתי בערב להליכה שנה שעברה, בשכונה שאין אישור או מקום בכלל להדליק בה מדורות, עטף אותי ענן עשן וריח מדורה. אתם יודעים, "הילדה" או "הילד" מחכים לזה כל השנה. והילד הפרטי שלי? הוא אמר שהוא רוצה מדורה ואני אמרתי שחם מדי ומסוכן וכל החברים שלו בדרך לשחק בדשא. לא בדיוק דיון ערכי משמעותי, אבל הוא הפטיר "אה, בסדר" ובזה נגמר הדיון. נסו את זה, הם מבינים "הקדושים" כשמסבירים להם.