במהלך אחד הטיולים המשפחתיים בספארי שמעתי אמא שקוראת לבנה הסקרן לא לפנות לשביל מרוחק באזהרה מעוררת תמיהה: "יש שם דינוזאורים", כך היא נימקה. ילדיי ההמומים שאלו אותי האם כדאי לבשר לאישה המבולבלת שהדינוזאורים נכחדו מזמן ושהיא יכולה לאפשר לבנה לחקור ללא חשש. "האישה יודעת שאין דינוזאורים", עניתי, וחשבתי לעצמי כמה זה אפקטיבי למנוע את ההתרחקות של הילד במרחב עמוס לעייפה בבעלי חיים מכל הסוגים והגדלים, שחלקם מסוכנים לא פחות מדינוזאורים, באם יחליטו לשוטט בשבילים הציבוריים ולא בכלובים שלהם. הילד הסורר שב כמובן לחיק אמו, ואחרי שראה קרנפים, תנינים ואפילו אריות, לא הסתכן להיתקל בחיה פרהיסטורית שמעולם לא ראה אלא בספרים. ייתכן, כך הרהרתי, אם היה קורא כמה ספרים על דינוזאורים, היה נוהג אחרת.

 

אם וביתה קוראות. צילום: Shutterstock

ספרים מאפשרים לתפיסות רחבות יותר לקבל ביטוי. צילום: Shutterstock

ספרות, לעומת שבילים מציאותיים, מהווה חלק משמעותי מתהליך ההתוודעות שלנו לעולם, בכך שהיא מספקת מרחב בטוח לחקירה של סוגיות המלוות אותנו לאורך החיים. אולי זו הסיבה שבגללה כל כך חשוב שילדינו יקראו ספרים איכותיים שיוסיפו תוכן לאישיותם ויהפכו אותם לבני אדם בעלי משמעות ומוסר. הערכים אליהם אנו שואפים בחברה, כמו סבלנות וסובלנות למשל, מופיעים בנושאים המובאים בתכניות החינוכיות ומגולמים בסיסמאות כגון: "האחר הוא אני". אך מה קורה כשהאחר שונה לחלוטין מה "אני", הילד הלבן והיהודי אליו מכוונת הסיסמה מבלי שנשים על כך את הדעת? או כאשר האחר הוא ילדה המתעקשת לשחק כדורגל וללבוש בגדים שאינם "מחמיאים" לה, ובחוצפתה הרבה אינה משתוקקת לסטייליסט על הסוס הלבן שיציל אותה מעצמה?

כאשר הערכים אליהם אנו שואפים בחברה הישראלית מתנגשים עם ערכי המוסר האוניברסליים, ההיצע בספרי הילדים שאינם כלולים בקאנון החינוכי משקף שפע שמאתגר את החשיבה הרווחת. בעשותו כך מפנה את הזרקור לעבר תפיסה רחבה ומורכבת יותר של צדק, שחשוב בעיני לקדם.

בשנים האחרונות אנו רואים יותר ויותר ספרי ילדים העוסקים בהגירה ופליטות, זרות ושונות, מגדר ואף הומוסקסואליות ומשפחות חדשות. בדומה למיזמים כגון Novel rights, הספרות נרתמת לפיתוח חשיבה מחודשת סביב ערכי זכויות אדם ושוויון. התכנים החברתיים המועברים בספרי ילדים ונוער הינם בעלי השפעה ייחודית, שכן מצופה מהם להיות מזוקקים ומלוטשים לכדי מייצג ראוי של אמות מידה מוסריות. מתוך אבחנה זו ייתכן וישנו מקום להכיר בספרי הילדים ככלי פוליטי כפי שהוא משמש דה פקטו. יש שיאמרו שעלינו לגונן על הילדים מפני זוועות העולם, אך אולי בעצם יש להתמקד בתיווך במקום בחציצה בינם לבין המציאות. שהרי חשיפה של ילדים לתכנים שנויים במחלוקת, מזמינה חשיבה ביקורתית כלפי תפיסות מקובעות ויוצרת הפנמה של ערכים אוניברסליים.

לאחרונה, מערכת החינוך משכילה להפנות את מאמציה לשינויי הגישה החינוכית - מהקניית יידע לעבר הקניית מיומנויות חשיבה. לפי גישה זו, ראוי שהחינוך לחשיבה ביקורתית ייכלל במאמץ. למעשה ההשפעות של ספרי ילדים מהווים תוצר לוואי לכוונה הבלתי מוצהרת, ועיקרה הצפת נושאים חברתיים למרחב הציבורי. אותו מבוגר שמקריא ספר בנושא מגדר, פליטות או, הומוסקסואליות עשויי לשקול מחדש את עמדותיו לגבי הנושאים שבוודאי לא תמיד עולים בקנה אחד עם ערכים הנוגעים לזכויות אדם ושוויון.

כלומר, אותה אם שמקריאה לילדיה ספר העוסק בהעצמתן של נשים, עשויה אף היא ליישם חלק מהמסרים המועברים בו, ולו רק כדי לשמש דוגמה עקבית. ממסיבה זו ורבות אחרות, השימוש בספרי ילדים ככלי אקטיביסטי מהווה את ההתערבות האופטימלית המביאה לא רק לקידום שוויון וצדק, אלא גם מניחה את התשתיות לעיצוב גישות לגבי בעיות של אנשים ועמים בעתיד. בעת בחירת ספר לילדים יש לשים את הדעת על השפע הערכי המוצע בכתיבה החברתית, שפע שכולל מידע גם על חיות אותן הם לא יפגשו בספארי.

אנו חיים במציאות שבה סקר הנערך בקרב הורים מצביע על כך שישנה העדפה שלא לשלב ילדים "זרים" בחוגים של ילדיהם. מציאות שבה עדיין הייצוג הנשי בספרי ילדים מוגבל לנסיכות ורודות, רבות תושייה ככל שיהיו, ואם הן במקרה לא נסיכות אלא פיות הן כמובן חינניות ואדיבות, שכן הנשיות הראויה בעתידן של בנות לא משאירה מקום להתנגדות או דעתנות. הספר "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות" של אלנה פאווילו ופרנצ'סקה קוואלו, יוצא כנגד המיעוט בייצוגים של נשיות חזקה ומצליחה בהתבסס על הרעיון "לראות זה להאמין". כלומר, אם יהיה ייצוג של גיבורות חזקות שנרשמו בדפי ההיסטוריה, בנות תוכלנה להבין שביכולתן להגיע להישגים מכובדים מבלי לגרוע מנשיותן, ויותר מכך, העולם כולו יוכל להתרגל לקונספט חדש של נשיות, שכן מן הדפים עולה כי נשים היו חזקות ובעלות תושייה מאז ומעולם, ואילו הייצוג של הנסיכות העדינות והכנועות לא רק שאינו רלוונטי אלא שגויי מלכתחילה.

זנט גופמן מענא. צילום באדיבות המצולמת

ז'נט גופמן מאנע. צילום באדיבות המצולמת

הספר "המרד של מון" מאת רונית חכם ותמר ורטה זהבי, מדבר על התנגדות לקונצנזוס מדכא, ומעודד חשיבה אודות התנגדות לגיטימית לעוולות העולם על כל ערכיו הקונפליקטואליים, ציות מול צדק, חולשה מול עוצמה. בספר, דווקא הילדה המוחלשת ביותר בחברה היא שהובילה את השינוי. בעיניי יש לכך ערך חינוכי רב היות והילדים בחברה מהווים פלג אוכלוסייה מוחלש ונשלט, למרות החינוך המרצה והמטפח הרווח בחברה הישראלית. חינוך מרצה וממשטר מזכיר סיפוק צרכים בסיסיים והפניית מאמצים לאסתטיקה של נשים על מנת להשאירן בתלם.

לכן ישנו מקום לשים את הדעת גם על זכויותיהם המופרות של ילדים כפי שנוסחו באמנת זכויות הילד בשנת 1991 בישראל, שנתיים אחרי שקיבלו את מעמדם באמנת האו"ם. ילדים פונים לעיסוקים חלולים כמו יצירת סליים והערצת המיינסטרים, במקום להפנות את הקשב לעבר העולם שהתהווה סביבם אשר נוהג בנשים, זרים, הומוסקסואלים ובהם בחוסר הוגנות. ייתכן ועידוד קריאה של ספרים בעלי תוכן אקטיביסטי ינסכו בילדינו את ההשראה להשמיע את קולם הייחודי גם בנושאים הנוגעים להם אישית, כמו הפרת זכויות הפרט שלהם בעת העלאת תמונותיהם ותולדות חייהם לרשת. ומי יודע, אולי הילדים הם שילמדו אותנו כמה דברים חדשים על דעות קדומות ודינוזאורים. מה שבטוח הוא שהלהב החדה ביותר מונחת בנדן הרך מכולם.

כנס "ספרות ילדים ושינוי חברתי" יתקיים באקדמית תל-אביב יפו ביום שלישי הקרוב.