פנים. יום. כיתת לימוד. אני בת עשרים וקצת בשיעור משחק. המורה לא מחבב אותי, הוא גוער בי ומכנה אותי "דעתנית". דעתנית זה רע, את זה כל הכיתה יודעת. שחקנית לא אמורה להביע את דעתה, רק לפעול לפי הוראות הבמאי. ואני כל כך רוצה לפעול לפי ההוראות, אבל משהו בתוכי התמרד ופתאום לא הצלחתי לשתוק. זה רע, למרות שאם חושבים על זה, לפחות עוד שניים- שלושה שחקנים בקבוצה, כולם גברים צעירים, מתווכחים עם המורה בלי הפסקה ובקולי קולות. זה נחשב "להיות מעורבים בסצנה", והם "שחקנים עם אופי" לא דעתניים חלילה. אני מרגישה שכיבו עליי את האור.

מבית הספר למשחק יצאתי תסריטאית דווקא. רציתי לקחת אחריות על המילים שלי. אחר כך המשכתי לבימוי, אבל הקול שבתוך ראשי, זה של המורה הנוזף, לא עזב עד היום. מה שכן עזבה אותי, עם השנים, הייתה תחושת חוסר האונים, הדיסוננס המשתק שבין להרגיש שאת חייבת לומר משהו, לצעוק אותו, לבין הידיעה שאסור. היום אני כבר יודעת שמותר וצריכות לדבר ושהקול של כל אחת מאתנו חשוב.

קפיצה קדימה.

פנים. לילה. חדר ילדות. אני אמא עכשיו. יש לי שתי בנות קטנות שהפכו ומילאו את עולמי ואני רוצה לעשות כל מה שביכולתי כדי שתגדלנה לתוך מציאות משופרת. רוצה לגדל אותן אמיצות, לא חוששות להתנסות, להצליח, להיכשל, ולתפוס מקום בעולם. אבל כרגע לילה ובת השלוש מתעקשת שאספר לה את הסיפור מהגן, ההוא על היפהפייה הנרדמת. אני יושבת עייפה, ליד שתי בנות ערניות מידי ופעורות עיניים ותוהה מה לעשות. היפהפייה הנרדמת היא מבחינתי סיפור שצריך להתחמק ממנו, האישה שבי מזהה בו השתקה אלימה של נערה עם הגיעה לבגרות (על ידי אישה כמובן, ומקנאה כמובן), האמא שבי מתעצבנת מול מסרים של "גאולה בנשיקה" ועוד מגבר זר ובעודה ישנה, אבל- הילדות דורשות. כך יוצא שאני מספרת גרסה פרטית ומרוככת לסיפור, שבה אחת מהבנות היא "הנסיכה הנרדמת" והשנייה היא "האבירה" שמעירה את הנרדמת בנשיקת אחות על המצח.

זו לא פעם ראשונה שאני משנה או מצנזרת תכני ילדים: עשיתי את זה גם, למשל, כשקיבלנו את "עמי ותמי" (החלפתי בין השורות של עמי לאלו של תמי וכך יצא, איזה פלא, שבסיפור יש אח קטן, מפוחד ונוטה לבכיינות ואחות מלאת תושייה ואומץ), ובאינספור סדרות אנימציה, סרטים, סיפורים ושירים. אבל האמת שקצת נמאס לי. נמאס לי להרגיש שכל תוכן שאני מביאה לבנותיי הוא מלכודת בהסוואה למסרים מחלישים. כאלו שילמדו אותן להיות שקטות מידי, מנומסות מידי ולחכות בהכנעה להצלה. נמאס שכל נסיכה היא "יפה", וכל נסיך הוא "אמיץ". נמאס מאימהות שהן לנצח מרושעות או מתות, ומדמויות אנימציה, שגם אם הן של אריות, רכבות או קומקומים, תמיד ה"בת" תסומן בריסים ארוכים, חצאית קצרצרה וקול צפצפני. זה מטריד ומקומם, אז די.

רציתי להשמיע לבנותיי סיפורים אחרים: על ילדות אמיצות, הרפתקניות ומצחיקות, על נשים אקטיביות ששינו את העולם והתחלתי לאגור ארסנל. תוך כדי החיפושים ברשת גיליתי שאני ממש לא היחידה שנמצאת באותה מצוקה. נראה שבשנים האחרונות הולכת ומתחדדת ההבנה עד כמה הסיפורים שאנו מספרים לילדינו משפיעים על עיצוב דמותם מכאן ולהבא. ובעצם, למה רק לילדים? הרי גם אני זקוקה לדמויות השראה, לסיפורים על הצלחה, ועל עשייה של נשים אמיתיות, ורצוי בעברית ומסביבתי המוכרת, שאורן יאיר את דרכי.

כך נולדה "והגדת- המלצות תרבות לילדים שווים".  פניתי לנשים שהכרתי ולכאלה שהערכתי מרחוק וביקשתי לצלם אותן ממליצות על תוכן אהוב לילדים או לנוער, כזה שלדעתן מאפשר לגדל ילדות וילדים לעולם יותר שוויוני. ראיינתי את ורד כהן ברזילי, אור-לי ברלב, איה כורם, תמר איש שלום, עדי אלטושלר וטל ברייר בן מוחה. בסיומו של כל ריאיון, ביקשתי מכל מתראיינת לבחור אישה שהן עצמן מעריכות ושירצו להעביר אליה את ההמלצה הבאה. על הדרך, תוך כדי העבודה, זכיתי להתוודע לסיפורים, סדרות וסרטים שאפשר לספר לילדות ולילדים בגאווה ובלי צנזורה הורית, ונחשפתי לקבוצת נשים מעוררות השראה ורבות פעלים, שלא שותקות ולא נחות. מלכות טובות ואמיתיות.

יצא שהסדרה עולה בתקופת שיא של עדויות על אונס, אלימות ורצח, הדרה ואפליה ופסקי דין רגרסיביים ואני שמחה שכך. זה אולי יישמע מוגזם, אבל אני משוכנעת שגם כל הרעות החשוכות האלה התחילו פעם מזמן, עם סיפורי השכבה לילדות וילדים. הנשים המדהימות שפגשתי והיצירות עליהן המליצו הן כולן אור גדול. "והגדת" היא האור הקטן שלי, שאני מקווה שיאיר את עתידן של בנותיי ושל ילדים נוספים. פרקי הסדרה עולים בכל ראשון ורביעי בבוקר בדף הפייסבוק האישי שלי Michal Klein.