מאז ומעולם, נראה כי סיפורה של הציביליזציה האנושית, הוא התקדמותה המתמדת ביכולתה להעביר מידע ממקום למקום. בעבר, העברת מידע ממדינה למדינה הייתה רצופת זעזועים, בדומה להעברת סחורות. הן יכולות להישבר בדרך, להתייבש בשמש או לדרוש יחס מיוחד וקפדני. בהעברת המידע, הקשיים והשיבושים יכולים להיות טעויות העתקה, טעויות בשפה או חוסר הבנה של המוסר - לנמען. ובוואקום הזה – שבין המידע לידע, נדרש אדם עם יכולת להעביר אותו נכון, ואם אבקש לדייק בשמו של אותו אדם - אומר שאני מתכוון למורה.

אני זוכר את תקופת בית הספר כאסופת זמן משמעותית ומעצבת, גדושה במורות ובמורים חדורי תחושת שליחות. היו לנו שיעורי חינוך מלאים בדיונים פורים על ערכים, וגם לא מעט אמוציות. לפעמים היה אפשר לחשוב שאנחנו בדיון בכנסת. אך בשונה ממנה, נראה שהמנהיגה של הדיון, היא המורה, דואגת לשיח מכבד, ולמקום לכל תלמיד ותלמידה. לא היה מקום לביטויים אלימים. האופן בו נוהלו שיעורי החינוך, כפי שהמחנכת בכיתה י' העבירה, ממש לא רק היא, נבע ממטרות ברורות של המחנכות והמחנכים: להוציא מתלמידים יכולות מהכוח אל הפועל, כאשר ההתחלה היא ביכולת שלהם לבטא את עצמם.

אם נסכים שבית ספר הוא כלי שנועד לאפשר לתלמידים להוציא את היכולות שלהם מהכוח אל הפועל, ולאפשר להם לסגל לעצמם ערכים שיהפכו אותם לאנשים טובים יותר המתייחסים בכבוד, שיתופיות ואמפתיה לסביבתם, האם 12 שנות לימוד הן לא תקופת זמן ארוכה מידי? הגם שבית הספר מהווה מגרש משחקים חברתי המאפשר לפתח כישורים של בין אדם לחברו, הרי שמטרות אלו, טוב שייעשו בפחות מ-12 שנות לימוד. 12 שנות לימוד זה לא יעיל. 12 שנות לימוד זה בינוני. 12 שנות לימוד מנוונות את החזקים, ומקצות מעט מדי משאבים לחלשים ולמוחלשים.

לא עדיף לדבר על פנסיות למשל? אילוסטרציה: shutterstock

לא עדיף לדבר על פנסיות למשל? אילוסטרציה: shutterstock

אתן בטח שואלות מדוע. ראשית, התפיסה מהו "ידע", השתנתה. היכולת החדשה שנדרשת בעולם רווי מידע – היא דווקא להגיע למידע הנכון, להבין אותו – ואז לעבד אותו לכדי ידע. המילה "מידע" היא מילה גדולה, שמאגדת בתוכה גם מיקום במפה, גם מילים בשפה זרה, וגם שירים. כל מידע דורש התייחסות אחרת: מורה לאנגלית, עוזרת לתלמיד להגיע ליכולת להבין טקסט באנגלית, מורה לגיאוגרפיה, מאפשרת לתלמיד לקרוא מפה, או להבין את הסביבה; מורה להיסטוריה עוזרת לתלמיד להבין השתלשלות של מאורעות, לנסות להניח הנחות הגיוניות ולהבין הכל מקונטקסט כללי יותר.

מכאן, שמורה היא פונקציה לעזור לתלמידים להצליח ללמוד, ולא לועסת החומר במקומם. זו גם התפיסה שנראית שמתגברת בבגרות, חרף הביקורות עליה: מבחנים בלשון מתחילים באנסין (unseen), גם בלשון, ובכל לימוד שפה. מתמטיקה דורשת פתרון של תרגיל עם מספרים שונים; בהיסטוריה השאלות הן גם שאלות הבנה, בטח שבאזרחות. המילים "למה" ו"מדוע" חוזרות על עצמן. היות שזאת היכולת הנדרשת – מוסד ה"יש חומר להספיק" צריך לסגת אחורה לטובת יותר אנסינים, יותר מטלות קריאה בבית ויותר שימוש במחשב.

במצב כזה, מתפנה למורים הזמן שנדרש להעביר חומר לטובת הוראה פרטנית הרבה יותר, שמאפשרת לתלמיד להשיג אסטרטגיות למידה. מענה על שאלות כמו איך  להגיע לידע, מה לא מבינים, למה לא מבינים ומה נדרש כדי להבין. הזמן החדש הזה, שמתפנה, מאפשר יעילות בהשגת המטרה, כמו גם יכולת של תלמידים להשיג את הידע ביחד, אם בעבודות ואם בפתרון מבחנים חדשים.

מה אתן זוכרות? שיעורי מתמטיקה או שיעורי חינוך? אילוסטרציה: shutterstock

מה אתן זוכרות? שיעורי מתמטיקה או שיעורי חינוך? אילוסטרציה: shutterstock

אך מלבד זאת, המשאבים להוראה ב-12 שנות לימוד פשוט לא מספיקים: יש כיתות עם 40 תלמידים – והדבר האחרון שמתקיים בכיתה כזאת הוא למידה משמעותית: אין זמן לשאלות מתלמידים, שיחות בין תלמידים נחשבות להפרעה והמורות והמורים מרגישים לא מעט פעמים כמו שילוב של בייביסיטרים ושוטרים

והרבה פחות כייף בשיעורים האלה. 

ויחד עם כל זה, קיים המקום של החינוך הבלתי פורמלי. אני מתכוון לכך שבכיתה י"א יש מי שהולכים להדרכה בתנועת נוער, אך יש מי שמוותרים כליל על המסגרות רק כדי "להספיק" עוד ועוד חומר. ומה זה, אם לא פגיעה הרבה יותר עמוקה בחינוך? האם להפסיד חוויות חברתיות מעצבות, במיוחד בעידן הסמארטפונים, שווה עוד פתרון של תרגיל במתמטיקה? 

היות שמערכת החינוך תוחמת את הזמן בין הילדות לצבא, השירות הלאומי או החיים עצמם, הגיע הזמן לתת יותר זמן ל"שיעורי החיים". 10 שנות לימוד מספיקות בהחלט כדי לרכוש ידע "קלאסי" שיגרום לאדם לא להיות בור, ומי שרוצה להעמיק אותו ימשיך ללמוד בכיתות י"ג וי"ד. זה נכון שיש הבדל בבגרותו של תלמיד בן 16 לעומת בן 19, אבל דווקא ב"גירסא דינקותא" – אפשר להכניס ערכים שמותאמים לנער בצורה שתיטיב אתו.