"אני מבחינתי לא באתי לעבוד. באתי לתת את החלק שלי לחברה הבדואית. קודם כל כאישה ראשונה בחברה שמנהלת בית-ספר תיכון ומהווה דוגמה אישית, שמוכיחה שאין דבר כזה בלתי אפשרי, ושאם את מעצימה - את מצליחה. דבר שני, אני רוצה להעביר מסר שאל תחכי לחברה שתיתן לך את האור הירוק. כשאת רוצה לעשות משהו, אל תחכי לאף אחד שייתן לך את האפשרות לעשות. קומי ותעשי. קחי את ההזדמנות בידיים שלך."

נערי חממת המנהיגות של בית הספר. צילום: אליאב מייסון

נערי חממת המנהיגות של בית-הספר. צילום: אליאב מייסון

ואחלאם אלצענא יודעת לקחת הזדמנויות. היא בת 41 ומנהלת התיכון הבדואי היחידה בישראל, הפועל במסגרת עמותת "כוכבי המדבר". היא מתגוררת בכפר לק'יה עם בעלה רואה החשבון וחמשת ילדיהם, ו"נותנת לילדים שלי את כל כולי". אלצענא בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ובת למשפחה מרובת ילדים. היא מספרת שאביה נהג משאית ואימה עקרת בית. "המשפחה שלי מורכבת מתשע נפשות, וכל המשפחה שלי מוצלחת. כולם מלומדים. זה בעקבות האהבה והתמיכה שנתנו לנו ההורים, למרות שהם בעצמם לא מלומדים."

אלצענא מתגאה במיוחד באחיה. "יש את פרופ' ג'יהאד אלסאנע, שהוא ראש מחלקת מדעי המתמטיקה ומחשבים, אח נוסף שהוא ד"ר רופא ילדים שלמד בטכניון, סיים בהצטיינות, והיום הוא מנהל מחוז דרום, ועוד אח שעובד כד"ר בקנדה".

אני מבינה שהמשפחה מאוד משמעותית עבורך.

"נכון. אני מרגישה שהמשפחה שלי התרחבה בצורה מדהימה, והיא כוללת לא רק את הילדים והאחים שלי, אלא גם את בית-הספר."

למה הכוונה?

"בית-ספר הוא לא רק בית-ספר, אלא בית. אני רוצה לתת לתלמידים את הערכים עליהם גדלתי. בעיקר לתלמידות. המסר שלי אליהן הוא שאם יש אישה מצליחה, יש חברה מצליחה. אני מצדיעה לכל בחורה וכל אישה בדואית מצליחה, כי אני יודעת שהיא יורקת דם על מנת להצליח."

אחלאם אלצנע. צילום: אליאב מייסון

אחלאם אלצענא. צילום: אליאב מייסון

עמותת "כוכבי המדבר", אליה שייך התיכון אותו מנהלת אלצענא, היא עמותה חברתית-חינוכית שפועלת להצמיח מנהיגים, מנהיגות, יזמים ויזמיות בחברה הבדואית. התיכון נמצא בשטחי המועצה האזורית "בני שמעון" ומנוהל על-ידי העמותה החינוכית "ברנקו וייס". עמותת "כוכבי המדבר" הוקמה בשנת 2013 על-ידי היזם מתן יפה, ומקדמת תכניות חינוך למנהיגות והצטיינות במגזר הבדואי. חזון "כוכבי המדבר" הוא להוביל תהליכים של שינוי וקידום החברה הבדואית כחלק משמעותי בחברה הישראלית, ורק לאחרונה התבשרו כי יקבלו את פרס הנשיא על עשייתם. בנוסף, היום, ה-18 לפברואר, מתן יפה ושחדה אבו סבית' יקבלו את "פרס זוסמן" עבור עשייה חברתית, בקטגוריית קידום סולידריות חברתית.

היום את המנהלת היחידה האישה של בית ספר בחברה הבדואית. איך התחלת את דרכך?

"גם כאן הכל קשור למשפחה. אני הבת השנייה מתוך כל האחים, וההורים שלי נתנו לכל האחים ללמוד בבית-ספר אורתודוקסי בחיפה. רצו שיהיו מוצלחים. אבל אני כבת, לא נתנו לי את האופציה הזו. הם בחרו עבורי שאלך ללמוד בתל-שבע, רק כי אני בת. זה היה האתגר הראשון עבורי. אמרתי לעצמי - אם הם נתנו לבנים ללכת ללמוד בחיפה כדי להצליח, אני אלמד במקום קשה יותר, אך אהיה מוצלחת יותר."

מה זה מקום קשה?

"בית-הספר תל-שבע הוא אחד מבתי-הספר הקשים ביותר מבחינת אוכלוסייה. אחרי שסיימתי את התיכון הלכתי לאוניברסיטת בן גוריון, בגיל 17, בדואית שלא מכירה כלום, לא יודעת משפט בעברית. לכן הלכתי ללמוד במכינה. אחרי שלושה חודשים אבא שלי נפטר. עולמי חרב עליי וחזרתי הביתה. לאחר מכן חזרתי ללמוד בזכות המשפחה וסיימתי את המכינה."

ואז אוניברסיטה?

"כן. התקבלתי ללמוד חינוך ומזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון, אך מיום קבלתי ידעתי שלא אעבוד כמורה, אלא כמטפלת. רציתי מאוד להיות מטפלת במערכת החינוך. סיימתי את התואר ראשון בהצטיינות, ובתואר השני היה סיפור מעניין, כי התקבלתי ללימודי ניהול ולא ייעוץ. ניגש אלי ד"ר אבי קפלן, ראש מחלקת חינוך בזמנו באוניברסיטה, ואמר לי, 'אחלאם את תקבלי ניהול'. ידעתי שאני לא רוצה להיות מנהלת, לכן אמרתי לו: 'לא! אני רוצה להיות מטפלת, היעד שלי ללמוד ייעוץ חינוכי לתואר שני.'"

הרבה אומץ לומר דבר כזה לראש המחלקה.

"תראי, זה מבחינתי היה מבחן ביני לבין עצמי אם אני מקבלת מה שאני רוצה או לא. זה היה מבחן האמת בשבילי היה. אחרי שאמרתי לו את זה הוא חיבק אותי, ואמר לי 'אחלאם, קיבלת. לכי ושיהיה לך המון בהצלחה'. התקבלתי לייעוץ ולמדתי את התואר בהנאה. בסיום הפכתי להיות אחת מהיועצות הראשונות בחברה הבדואית. עשיתי את זה באהבה גדולה וכיהנתי בתפקיד יועצת חינוכית 18 שנה. במקביל הייתי מתרגלת באוניברסיטת בן-גוריון, ומוניתי לאחראית על בתי ספר בחברה הבדואית בגיל 21."

וכל זה אחרי שנשלחת לבית-הספר בתל-שבע.

"נכון, ואז אחרי שסיימתי באתי לאחים שלי בגיל 21, ואמרתי להם 'הנה, סיימתי תואר שני'. זה לא היה קל. אל תשכחי שהייתי מאורסת בגיל 21, והתחתנתי בגיל 25. וזו ההזדמנות לומר שבן זוגי הוא סוד ההצלחה שלי. בעלי תומך בי, ומלווה אותי לאורך כל הדרך. אני מברכת את אלוהים שיש לי בעל כזה. מבחינת הגברים בחיי – אבא שלי מעצים אותי, ובן הזוג בונה אותי."

 

"הקמתי את בית הספר לא מאפס, אלא ממינוס מתחת לאפס"

העשייה של אלצענא מאופיינת בצורה ברורה בעשייה – ולא רק בדיבורים. היא מספרת שנושא השותפות היהודית-ערבית חשוב לה מאוד, והצעד הראשון לקדם את הנושא הזה היה פתיחת חדר מורים משותף למורים ערבים ויהודים בבית הספר. 'זה היה החזון שלי כשהקמתי את בית-הספר', היא מספרת. "שותפות מבחינתי לא עושים על כוס קפה או בטלוויזיה. שותפות היא לא רק בתכניות לפרסום. שותפות זה חינוך. את לא יכולה לדבר עם התלמידים על שותפות, בלי שיש לך חדר מורים ומורות משותף."

איך השותפות הזו מתקיימת?

"למשל, בחדר המורים את יכולה להיתקל בסיטואציה בה מורה יהודייה מחבקת ילד בדואי, שאבא שלו התחתן עם אישה נוספת. הילד עצוב מזה, הוא במשבר, ולמרות השוני התרבותי, המורה תבין את מהות המועקה של הילד. היא לא שואלת אחרים על המועקה, אלא תבין את הילד ותחבק ותכיל אותו. אחר-כך בעתיד, כשהוא יהיה בכיתה י"ב, הוא יכיר בחיבוק הזה. הוא יגיד 'כשהייתי קטן הייתה לי מורה יהודייה שחיבקה אותי בעת הצורך.'"

כוכבי המדבר. צילום: אליאב מייסון

כוכבי המדבר. צילום: אליאב מייסון

ההתרגשות והלהיטות של אלצענא כשהיא מדברת על בית-הספר, לא יורדת בשום שלב בשיחתנו. היא מספרת שהוא נחשב לבית ספר "על שבטי", והיחס שלה למורים הוא לא רק כאל מורים, אלא גם כיועצים. "אנחנו רוצים לצמצם את הפערים הרגשיים לפני הלימודים. בית הספר קולט ילדים בדואים ומלמדים בו מורים יהודים, כי רציתי להנגיש את מערכת החינוך של החברה היהודית, לילדים הבדואים."

כיצד נראית מערכת החינוך בחברה הבדואית?

"אחד הדברים שקורים במערכת הזו, הוא שיש הרבה הורים בדואים ששולחים את הילדים שלהם לבתי ספר יהודים בגלל הרמה. אבל אני אמרתי - לא. מגיעה לנו שותפות. הקמתי את בית הספר הזה לא רק מאפס, אלא ממינוס מתחת לאפס. והיום, אחרי שלוש שנים של פעילות, זו השנה הראשונה שאנחנו מגישים לבגרות את תלמידי ותלמידות י"ב."

אלצענא מבקשת להדגיש שהעבודה המוצלחת שלה לא הייתה מתאפשרת בלי השותפים לדרך. "בברנקו וייס מקפידים מאוד על העצמה אישית, וזה מורגש. אני מבקשת להודות לאנשים המיוחדים שמלווים אותי בהובלת בית הספר הזה. אני מודה לכל ילד וילדה אצלנו. אם חלק מהצלחת בית-הספר. הבוגרות והבוגרים שלנו יהיו מנהיגי החברה הבדואית בעתיד. יחד עם התלמידים יש את מנהלי כפרי הנוער, מנכ"ל העמותה, המנהלת שלי אורנה פרידמן שנותנת את כל כולה וכל מי שעוזרים ותומכים כדי שהילדים יצליחו."

את עושה דברים גדולים ומאוד צנועה. זה חלק מהמסר?

"אני לא יודעת אם זה חלק מהמסר. אבל אני יודעת שהכי חשוב לדעת שאין דבר כזה בלתי אפשרי. בלתי אפשרי זה רק באגדות. בכל תהליך אנחנו נצליח, אבל כדי שזה יקרה בתוך התהליך צריכה להיות תכנית ותמיכה מכל הכיוונים, והרבה מאוד סבלנות."