לא צריך להתאמץ כדי לראות אותה, היא מלווה אותנו כמעט בכל מקום- בכביש, בבריכה, בקניון, בתור לדואר או לבנק, במרפאה או בבית החולים, היא חלק כמעט בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו. אם לומר את האמת, התרגלנו לנוכחות שלה, לרוב היא לא מרגשת או מסעירה אותנו, חולפת לידינו כאילו לא הייתה שם, לעתים היא מצליחה לגרום לנו לזעזוע, מביאה עמה תחושת חוסר אונים ותסכול.

לפני קצת יותר משנתיים היא עמדה מולי, הכי קרוב שרק אפשר- בעיה ושמה אלימות.

קוראים לי נופר וב-14.03.2017 אימא שלי נרצחה. קראו לה טובה קררו והיא הייתה אחות בקופת חולים. מטופל הצית אותה למוות. את אותו יום אני זוכרת לפרטי פרטים, יש תחושות שקשה לתאר במילים אבל המילים הכי קרובות אולי לתאר את מה שהרגשתי באותו היום הן הלם ובלבול. החוסר של אימא שלי מלווה אותי בכל יום, בדרך כלל כמה פעמים ביום.

אני אימא בעצמי לשני ילדים קסומים, מאיה בת 4 ועומר בן שנה. מאיה הייתה אז בת שנה וחצי, היא לא זוכרת את אימא שלי ומכירה אותה בעיקר מתמונות וסיפורים. את עומר אימא לא זכתה להכיר, ההיריון והלידה שלו היו אירועים בהם החוסר שלה בלט במיוחד. זכיתי במשפחה מורחבת תומכת, עוזרת ומכילה ועל כך אני אסירת תודה בכל בוקר ובכל לילה אבל שום דבר ואף אחד לא יוכלו להחליף ולו במעט את המקום שתפסה אמי בחיי.

טובה קררו ז"ל. צילום ביתי

טובה קררו ז"ל. צילום ביתי

מאז הרצח שלה מלווה אותי התחושה שניתנה לי בחירה - את המוות שלה בוודאי לא בחרתי וגם לא יכולתי לשנות אבל בהחלט ניתנה לי הזכות לבחור איך אני ממשיכה את חיי לאחריו. כבר מהתחלה היה לי ברור שאין לי שאיפה "לחזור" לחיים שלפני הרצח, פשוט כי אי אפשר, האמת היא שגם לא רציתי.

כבר מעל שנתיים שאני מנסה להיאבק בה, בבעיה הזו שנטמעה בחברה שלנו עמוק כל כך, מנסה לתת למוות הכל כך מיותר של אימא שלי איזושהי משמעות. אז ניסיתי להתראיין, לדון בכנסת, להגיש מסקנות של וועדה ולכתוב שוב ושוב, אבל לצערי, לא מספיק השתנה. אנחנו שומעים על מקרי אלימות מזעזעים כבר בגילאי בית ספר יסודי וזה רק הולך ומחמיר.

"הכל מתחיל  ונגמר בחינוך.." אמרו לי לא פעם, השנה החלטתי להקשיב. שנת הלימודים תש"פ נפתחה אתמול בטקסים חגיגיים של קבלת תלמידי כיתות א'. מעל 2 מיליון תלמידים הגיעו ללימודים בגנים ובבתי הספר. בשנת הלימודים הקרובה אני הולכת לפגוש אותם, את הילדים שלכם, ולספר להם את הסיפור האישי שלי, בהתנדבות מלאה ומתוך אמונה אמיתית שאפשר וצריך לייצר כאן שיח אחר, פחות תוקפני ומתלהם, שיח של עזרה ונתינה ושל ראיית האחר.

אין פתרונות קסם, אני גם לא מחפשת כאלו אבל אני חושבת שהגיע הזמן שנפסיק להתעלם מהבעיה. הגיע הזמן שננהל שיח כנה ונשאל כל אחד את עצמו "מה התרומה שלי לאלימות?" זו בדיוק השאלה שאציג השנה לילדים שאפגוש.

בכל סיטואציה בחיים יש לנו איזושהי בחירה, גם אם לא בחרנו את הסיטואציה אנחנו בהחלט יכולים לבחור איך נפעל, אנחנו יכולים לבחור לקום וללכת כשחשים אובדן שליטה, אנחנו יכולים לבחור בשיח פחות מתלהם.

אני הולכת לפגוש את הילדים שלכם כי אני מאמינה שיש להם יכולת לשנות, אני מאמינה שאם יהיה אפשר לשנות את חשיבתם ולו במעט זה חלק מהפתרון. רוצה לנסות ללמד אותם שיעור שהוא הרבה יותר מורכב מבגרות במתמטיקה או באנגלית, שיעור לגבי החיים עצמם, שיעור שמשקף עד כמה הבעיה הזו שקוראים לה אלימות תופסת נתח עצום בחברה שלנו. אני רוצה שהם יבינו כמה כוח יש לכל אחד ואחת מהם, כמה הבחירות שלהם היום בעלות ערך.

חשוב להגיד, זו האחריות שלנו לא פחות, אנחנו לא מושלמים וכנראה שלא נצליח להוות עבורם דוגמה אישית כל הזמן אבל מספיק שבפעם הבאה שהכעס ידבר מגרוננו בנוכחות הילדים, נעצור ונשאל את עצמנו "מה הילד שלנו לומד כרגע?", "איך אנחנו מלמדים אותו לדבר ולהתנהל?", אולי זה יעזור לנו להגיב באופן קצת יותר מאופק, ללמד את הילד שלנו שלפעמים עדיף להיות חכם ולא צודק.