חשבתי שאצליח לחכות עם הטור הזה. שקודם אסיים לשבץ, לבנות מערכת, לתכנן ולהנחות יום הערכות מעורר מוטיבציה ושליחות לצוות שלי, שאצליח לשכנע אותן ואותם שהם והן עוסקים במקצוע הכי חשוב בעולם. שהם/הן זכו להשפיע, לגדל, לחנך, להטביע חותמם על דור חדש של ילדים שבזכותם יגדלו להיות סקרנים יותר, יצירתיים יותר, חכמים יותר, ערכיים יותר. ילדים שיהפכו לאנשים טובים, שידעו לזהות את הרע ולמנוע אותו, שידאגו שהחברה שלנו תמשיך להיות דמוקרטית, שיבינו עד כמה הדמוקרטיה חשובה. שנפלה בידם הזכות לחנך ילדים לתפיסות שוויוניות, ילדים שיהיה להם מאוד ברור ש"לא" זה באמת לא, ילדים שיגדלו להיות אנשים שישפרו את החברה שלנו. ואני כל כך מאמינה בכל אלו. אחרת בעצמי לא הייתי נשארת.

אבל צל גדול ותחושת החמצה מלווים אותי צמוד מידי בתקופה האחרונה. צל של מדינה, חברה, שלא אכפת לה מספיק מהחינוך. מדינת ישראל לקראת בחירות בפעם שנייה בתוך שנה, ואף מפלגה לא מדברת על שיפור מעמד המורה או על חינוך בכלל. ולמה שידברו? הרי זה לא באמת יוסיף להם קולות. זה פשוט לא מעניין אף אחד!

אז את ואתה, כל מי שקורא את הטור הזה, כמנהלת בית ספר יסודי וגם כאמא לילדים במערכת, אפשר לבקש מכם להתעורר? סליחה. להתחנן שתתעוררו? אפשר שהדיון על שכר עובדי ההוראה, המעמד והזכויות שלהם יהיה דיון ציבורי ולא רק מאבק של אנשי חינוך? אפשר שתצאו לרחובות על החינוך כמו שיצאתם להילחם על מחיר הקוטג׳? כי בפועל האנשים המדהימים שעובדים איתי, האנשים שהם הצוות שלי, חלקם לא מצליחים לגמור את החודש. הם אוהבים כל כך את מה שהם עושים, גאים ומאמינים ביכולת המדהימה שלהם להשפיע, לחנך. אבל לא בטוחים שיוכלו לאפשר לעצמם את "הפריבילגיה" הזו, של עבודה משמעותית קשה אך אהובה, עוד הרבה זמן.

תמונה: Shutterstock

תמונה: Shutterstock

ביקשו ממני נתונים, אז הנה: מורה מתחיל מרוויח בשנה הראשונה שלו 5,800 ש"ח לחודש, ברוטו. זה השכר במידה והתמזל מזלו ויש למנהלת אפשרות לשבץ אותו במשרה מלאה. בדרך כלל אין לה. כי גם את השעות מקצצים כל שנה. אחרי שנה המשכורת תעלה במאה שקלים. הניצוץ בעיניים בראשון לחודש הופך לדמעות מול התלוש המעליב. תבדקו כמה מרוויח מנהל חנות כלי כתיבה, תבדקו כמה מרוויחה מלצרית, כמה מרוויחה מטפלת, כמה מרוויחה מזכירה או כמה מרוויחה בייביסיטר, אותה בייביסיטר שהמורה צריכה לשלם לה יותר ממה שהיא מרוויחה כשהיא נמצאת אתכם בערב הורים.

כל עבודה מכבדת את העוסק בה, למה חינוך לא? הן מסיימות את התואר הראשון בחינוך ומבקשות ללמד שליש משרה כדי שתהיה להם תעודת הוראה. אולי מתישהו, אחרי שיתעשרו, יחליטו לחזור לתחום. בינתיים, במקביל לשליש משרה, הן צריכות לעבוד בעבודה אמיתית, כזו שמרוויחים ממנה משכורת שמאפשרת חיים במרכז.

חינוך כיתה? מחנכת כיתה מרוויחה גמול חינוך של עוד עשרה אחוזים. תחזרו למשכורת של מורה מתחיל -ונכון, קיבלתם עוד 600 שקלים (עיגלתי למעלה) ברוטו. וואו. בעד סכום עצום זה, הבקשה והציפייה מאותה מורה חדשה (פעמים רבות ילדה בעצמה) שתהיה מעבר לפדגוגיה, מעבר לחינוך ולערכים, מעבר לימי ההורים קישוט הכיתה, המיילים ושיחות הטלפון האינסופיות, מצפים שהיא תהיה אמא של 30 ילדים, חלקם משולבים, לפחות חצי מהיום. בפועל היא מרגישה אמא שלהם 24 שעות ביממה. היא מתהפכת בגללם במיטה כמשהו לא מצליח, ומזילה איתם דמעה כשקשה ממש. אמא.

יש לכם מושג כמה אנשים מדהימים שיכלו להשפיע לחנך ולהיות הדמויות המעצבות של ילדכם נרתעים בגלל הנתונים האלו ומחשבים מסלול מחדש? כמה מורים מעולים המערכת הפסידה בגלל הזלזול הזה? כמה היא תמשיך ותפסיד בשנים הקרובות ללא שינוי? כמה אידאליסטים ומדהימים המורים שנשארים, אלו שהילד שלכם פוגש בכל בוקר?

רגע לפני הפרטה של המערכת, כי בחינוך הציבורי פשוט לא יישארו מורים, בואו נגדיר יחד את החינוך כחשוב יותר, בעצם כחשוב ביותר. בואו נקבע סדר יום חדש. אנחנו עדיין דמוקרטיה, הכח בידי ההמון, אז כעת השאלה היא כמה החינוך חשוב להמון. יצאתם בחום בגלל קוטג', ישנתם באוהלים חודש, נאבקתם את מאבקם של הקופאיות. גם בחינוך נאבקתם, יצאתם כדי להקטין את כמות התלמידים בכיתה, אבל מה זה עוזר אם אין מורה מחנכת? ואם בחרתם, בגלל החום הכבד, להישאר במזגן ולא לצאת לרחובות, המינימום שאתם יכולים לעשות זה להתבונן למחנכת של הילד שלכם בעיניים, להעריץ אותה על זה שהיא בחרה במקצוע הזה ולהגיד לה תודה.