ביוני האחרון סיימתי כיתה י"ב. אני מאובחנת עם הפרעת קשב מגיל צעיר. להיות תלמידה עם הפרעת קשב זו חוויה לא פשוטה, לא בעבור התלמידה ולא בעבור המורים שלה. התקשיתי במשימות שנראות לאחרים פשוטות, כמו להגיע בזמן לבית הספר, לדעת מה היו שעורי הבית, להכין אותם ובעיקר - להתרכז בכיתה עם למעלה מ-30 תלמידים ותלמידות.

לאורך תקופה ארוכה נוצר מצב בו הגעתי לבית הספר, אך לא ממש למדתי. מתוך הרצון להצליח, הייתי מחכה בקוצר רוח להגיע הביתה כדי ללמוד ולהשלים פערים בסביבה שמאפשרת לי את זה.  במקום להפיק תועלת משעות הלימודים, אני זוכרת את עצמי יוצאת בתחושה של ייאוש, בייחוד כשלא האמינו בי. הורי מספרים שבשנות בית הספר הראשונות, הייתי מתיישבת בצהריים במכונית של אחד/ת מהם ופורצת בבכי, מוציאה את התסכול שצברתי כל היום, יום יום. ועם זאת יש לי מזל, כי יש לי משפחה תומכת שנתנה לי את כל הכלים: אסטרטגיות למידה, העשרה, מיומנויות התארגנות, התייחסות בריאה ומאוזנת לטיפול תרופתי משלים, למידה בבית במקביל לבית הספר והמון המון אמון ביכולותיי וחיזוקים חיוביים.

המערכת מתייחסת להפרעות קשב וריכוז כאל "בעיה". כבוגרת של מערכת החינוך ש"פיצחה" את הפרעת הקשב - אני דווקא חושבת שזאת מתנה. א.נשים עם הפרעות קשב וריכוז הם יצירתיים יותר וצורת המחשבה שלנו היא ייחודית, מחוץ לקופסה, ולעתים אפילו לא מכירים בכך שיש קופסה. א.נשים עם "הפרעות קשב" הם הצד היצירתי של העולם. 

זה לא סוד שמערכת החינוך לא מותאמת בעבור תלמידים ותלמידות עם לקויות למידה ושלמורות אין את הכלים להתמודד עם הפרעות קשב. במקרים רבים, האופציה היחידה שמוצבת בפני ההורים וילדיהם היא טיפול תרופתי, גם כשיש אפשרויות נוספות. חשוב לי להבהיר שאני בעד טיפול תרופתי בהפרעות קשב וריכוז, אך זאת לצד אמצעי סיוע שאינם תרופתיים וכאמצעי משלים.

אני לוקחת ריטלין מהחטיבה, מדובר בתרופה שפתחה לי חלון הזדמנויות לממש את הפוטנציאל שלי ולנהל את הפרעת הקשב שלי, אבל אין לי ספק שמבלי לרכוש מיומנויות למידה או לקבל סיוע בהתארגנות ללמידה, ריטלין לא היה מהווה פתרון מספק. אבל רכישת המיומנויות היא יקרה – אז מה עם מי שמתקשים לממן?

מכיוון שמערכת החינוך בישראל לא מציעה פתרון, הדאגה לילדים ולילדות עם הפרעות הקשב מוטלת על ההורים. כבר בגיל צעיר מאוד, ההורים שלי בנו, ביחד איתי, תכנית לימודים שדרכה השלמתי פערים בלימודים ורכשתי מיומנויות של סדר, ארגון ועמידה בזמנים. במהלך שש שנות הלימוד הראשונות, שרדתי את היום בבית הספר ואז למדתי הכל בשעות אחר הצהריים, דרך משחקים וסיפורים שפיתח עבורי אבי. המשחקים הפכו את הלמידה ממטלה לחוויה מהנה, ובתור ילדה קטנה נהניתי ללמוד מקצועות כמו מדעים, תנ"ך ואפילו חשבון.

מעבר לעבודה הפרטנית בבית, דאגנו, כמשפחה, להסביר לכל המורות שלי על הפרעת הקשב שלי. אמא שלי, למשל, הפיצה לכל המורות מצגת הדרכה כיצד לעבוד עם תלמידים עם הפרעת קשב, ועד היום היא מקבלת משובים ממורות ברחבי הארץ שהמצגת הגיעה אליהן. ברגע שהסגל החינוכי מודע להפרעת הקשב כשונות לגיטימית, יותר קל למורות לעזור ולהתמודד עם המתרחש בכיתה.

תמונה: Shutterstock

תמונה: Shutterstock

התהליך הכי קשה שעברתי הוא הצמיחה במדד הציונים. ברגע שהתחלתי להצליח במבחנים, הבנתי שהיחס כלפי נקבע, בין היתר, על פי הציונים שלי. היו תקופות בהן ממוצע הציונים שלי עמד על 60, היו לי גם נכשלים. ואז, לקראת סוף החטיבה ובמהלך התיכון, במשך כמעט ארבע שנים רצופות, הייתי תלמידה מצטיינת. כשהממוצע שלי היה גבוה, בית הספר התייחס אלי בכבוד ונתן לי חופש כמעט מלא לעסוק במה שאני רוצה. לעומת זאת, כשהיה נמוך – תחביבים ופעילויות שלאחר שעות הלימודים תויגו על ידם כ-"בזבוז זמן". למה? כי הצלחה לגיטימית בעיני המערכת היא הצלחה במקצועות שנלמדים בה. אבל היי - יש כל כך הרבה דרכים להצליח, וכמו שלמדתי דרך משחקים, גם יש הרבה דרכים ללמוד את מה שמערכת החינוך מחשיבה ל"נכון" (אני, אגב, ממש לא מאשימה את המורות, אחרי הכל  מערכת החינוך בישראל לא מותאמת למאה ה-21 וממקמת בחשיבות עליונה את הציונים, לא את עצם הלמידה, לא את בני ובנות האדם ואת השונות ביניהם.ן).

במצב אידאלי, מערכת החינוך אמורה להתאים את השיעורים ליכולות והכישורים השונים של האינדיבידואל, גם לתלמידים ותלמידות עם הפרעות קשב וריכוז. עם זאת, כשהמערכת נכשלת במילוי תפקידה, ההצלחה של ילדים וילדות עם הפרעות קשב מוטלת עלינו, התלמידים, התלמידות ובעיקר ההורים. יש הורים נפלאים שאין להם, למשל, מיומנויות ספציפיות שמסייעות להם לסייע לנו. ומה איתם? המדינה זונחת ככה את אחריותה לחינוך ולאזרחי העתיד, מפירה את עיקרון השוויון, מספקת תרופות במקום טיפול כולל ומשאירה את גורל תלמידיה ביד המזל.