בכנס 'אשדוד חושבת הורים' של און לייף ומהות הרשות חביטחון וחוסן קהילתי באשדוד קיימנו פאנל של הורים שבמקרה או שלא במקרה בכלל הומור זה אחד הכלים שהם משתמשים בו בחיי היום יום וחלקם גם על הבמה. בפאנל השתתפו השחקן והמוזיקאי אבי גרייניק, הקומיקאית נויה מנדל והמורה לחינוך מיוחד שהפכה להיות 'האמא הוויראלית' של ישראל- שירי קניגסברג לוי. האמת? הם היו גם מצחיקים וגם רציניים אז החלטנו להביא את דברי כל אחד מהם לבד. הנה הדברים שסיפרה לנו קניגסברג לוי.

נתחיל בקורונה, שירי, יש לך 4 ילדים, זה אומר 4 מתווים?

"בדיוק, 4 מתווים. עד שהבנתי מה זה התו הירוק יצא התו השמח.

בהתחלת הקורונה מצאתי את עצמי קמה בבוקר עם ארבעה ילדים ואין לי שמץ מי הולך לאן, עמדתי בבוקר ואמרתי לזיו בעלי 'את מי מעירים?' מדברים על מציאות משתנה והדבר היחיד שלא השתנה זה בעלי שנשאר אותו דבר כל הקורונה, השקע בספה. זהו זה מה שכל הקורונה, איפה ההשתנות פה, לא קיימת אצל בעלי.

קמתי בבוקר והודיתי לאל, אני מורה לחינוך מיוחד אז ממשיכים ללמד בבית הספר ועל אמיתי הודיתי להם שהם מגיעים לבית הספר. המורה היחידה בישראל ששמחה ללכת גם אם הייתה מגפה ואם את נכנסת את נדבקת, לא נורא, העיקר שבבית שלי אני סוגרת את הדלת ונשארים ארבעה ילדים שרבים על מחשבים וחומר לימודי שעל אמת אפילו שאני מורה יש דברים שאני לא יודעת בכלל לעזור להם. והיו טלפונים מהם ועניתי 'אני לא יכולה לדבר אני מלמדת'. זה באמת היה אמיתי, היו המון ימים שהייתי סוגרת את הדלת והולכת לבי"ס."

הסרטון הראשון שהכניס את קניגסברג לוי לביתם של מיליונים בישראל ובעולם

היו אצלך את הריבים האלה על הזום?

"אחרי הסגר הראשון סגרתי את הדלת ויצאתי. אמרתי אם זה לא שריפה או שבר פתוח אל תתקשרו אליי זה לא רלוונטי אני לא עונה. הייתה תקופה שגם הייתי איתם בבית וזה היה נוראי. ויתרתי לבן שלי על קיפולי נייר בזום, זה שיעור במערכת, שיעור קיפולי נייר?, היה צריך להכין ניירות קטנים, הבן שלי עם בעיית קשב וריכוז הסיכוי שמול הזום הוא יקפל נייר? חוץ מנייר הוא קיפל הכול.

ניסיתי לגלות את המטבח בסגר הראשון, עד היום לא גיליתי אותו, אבל גיליתי קורנפלקס בכל הסוגים, התחלתי לקנות חטיפים שכל חטיף יש לו את זמן השקט שלו, ככל שהשקית יותר גדולה הילדים יותר סותמים. במבה גדולה זה 3 דקות, במבה ביסלי מעורב זה 4 דקות, אם הולכים לאושר עד הכול בסיטונאות, גרתי באושר עד, לא בישלתי, אבל קניתי דברים גדולים. גם גרתי באוהל בבידוד, אמרו לי שירי לא סבלת? אני באוהל 8 ימים בבידוד הייתי, נשלחתי לבידוד, אמרתי אני אהיה בחדר? זיבי אני אהיה בתוך החדר 24/7, אני היפר אקטיבית, הקמתי לי אוהל בחצר, יש לי כזאת ויטרינה ענקית בין החצר לבית, הילדים רבים ואני לא יכולה לעשות כלום, 'זיו הם רבים', הכול בשפת הסימנים, היה לי מכשיר קשר, הכול מהחלון. אחת התקופות הטובות בחיי, קמה בבוקר, שוחה בבריכה, יוצאת. ממש ממליצה."

 

שירי קניגסברג לוי בכנס 'אשדוד חושבת הורים'. צילום: יובל יוסיף

 

אבל אולי העשייה הכי משמעותית שלך במהלך הקורונה שירי, זה שאת מצילה ילדים ונאבקת בחרמות נגד ילדים במערכת החינוך במסגרת יוזמה שהקמת 'ים שם חברים'.

"האמת שהדבר הזה היה בלתי מתוכנן, בכלל דברים שהם בלתי מתוכננים הם הכי טובים בחיים שלנו. לפני כשנתיים הבת שלי מאי עברה חרם חברתי לא פשוט בכלל בשנה שבה אני התמודדתי עם הליך רפואי ועל אף שאנחנו חברות מאוד טובות והיא מאוד פתוחה איתי היא לא שיתפה אותי כי היא לא רצתה להכביד עליי. הבת שלי ילדה מאוד יפה, בצורה מאוד אובייקטיבית, זה כל חטאה, ילדה מנומסת, רגישה, והיא עברה פשוט בריונות והתעללות וחרם ע"י 4 בנות מהשכבה שרצו בקרבתה בשלב מסוים והיא ממש לא רצתה ומכאן הקנאה מעוורת ילדים והן סחפו שכבה שלמה וזה כלל אלימות פיזית של לדחוף אותה על דלת ולזרוק עליה כדורים בשיעור ספורט ואלימות מילולית מאוד קשה והיא לא עונה מילה. שאני גיליתי את זה, זה היה מאוד מאוחר. עד היום יש לי רגשות אשמה. יום אחד פשוט פתחתי את הטלפון ודיברתי על מה שיש לי בלב ועדיין לא הזכרתי את הבת שלי כי היא הייתה בשלב שהיא לא נחשפה, (היום היא מדברת על זה בעצמה). מהסרטון הזה קיבלתי כל כך הרבה הודעות מהורים שאני לא מכירה ואחת האימהות אמרה 'שירי הבת שלי בת 15 והיא לבד ואין לה מה לעשות כל החופש חודשיים', יצא שנהייתי יחסית מוכרת והחלטתי להשתמש בבמה, 'יש ילדה בת 15 שנמצאת לבד, אם אתם גרים בת"א הנה הפלאפון של האימא תשלחו את הילדים קצת להוציא אותה', זה חופש גדול, זה בסיס מבחינתי. וואוו אחרי הסרטון הזה קודם כל הילדה לא היה לה יום אחד בלי חברים מתנועות נוער ואז הוצאתי סרטון תודה ובעקבות הסרטון תודה הזה פתאום הוצפתי, אם אגיד לכם אלפי הורים תאמינו לי? 'הבן שלי בן 9 ואין לו חברים' ואני יושבת עם הפלאפון ואומרת ריבונו של עולם מה קורה פה? אני לא יכולה להוציא סרטון על כל ילד, אני אפתח קבוצת פייסבוק בה ההורה כותב אני גר בירושלים יש לי ילדה בת 13 שאוהבת לרקוד ומחפשת חברות וזה התחיל מעשרה אנשים והיום זה כמעט 19 אלף איש, נרקמות שם חברויות שזה לבכות. אני היפר אקטיבית ברמות קשות ואני חייבת לזוז, אז התחלנו לעשות המון פעילויות ועשינו טיול בסטף עם 40 ילדים ורק לראות אותם מדברים, אימא אחת שלחה לי תמונה של הבת שלה בת 11 ופעם ראשונה ישנה אצלה חברה ילדה מ"ים של חברים". חברויות זה דבר כל כך מרגש כי הילדים האלה אומרים לי שירי אוקי יש את הפעילויות והחברויות החדשות, אבל מה קורה עם הילדים האלה שחוזרים למחרת לכיתה שמבחינתם זה שדה קרב? האמת שמשהו קורה לילדים האלה בביטחון העצמי, פתאום יש להם קבוצת וואטסאפ, ואלו ילדים שאין להם קבוצת וואטסאפ, זה ברמה כזאת שהם לא יודעים מה זה הוואטסאפ הזה ופתאום שואלים אותם 'מה שלומך, בוקר טוב.'

נפתחו 30 שלוחות של "ים של חברים" ב- 30 ערים והם נפגשים. יש לי קבוצת וואטסאפ רק של אלו שהם 'אחראי וואטסאפ' והם עושים פעילויות ונפגשים והילדים האלה לא לבד. אתה מבין שבגלל שהם עם אותו מכנה משותף ואף אחד לא שופט אותם, הם כל כך הם והם פורחים וזה מדהים. אם גננת התערבה ואמרה אין יותר בגן להזמין חלק לימי הולדת, למרות שזה מחוץ לתחום השיפוט שלה, הנחיה או שכולם, או רק בנים או רק בנות ואז לא נעלבים, אז מבחינתי המודעות באמת עולה. הלוואי שהדבר הזה ייגמר, כי אתם לא יודעים איזה צלקת לכל החיים זה, מהתקפי חרדה ועד לדברים הרבה יותר גרועים."

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by שירי קניגסברג לוי (@shirikenigsberglevi)

איפה ההורים של הילדים המחרימים בסיפור הזה?

"במהלך כל השנה האחרונה אחד הדברים הכי כואבים לי ואני נתקלת בזה המון עם אנשים שפונים אליי, שהורים פונים להורה אחר והתשובות מזעזעות. אימא אחת שהתקשרה לאימא של ילדה מהכיתה ואמרה לה 'תשמעי הבת שלי חוזרת כל יום בוכה, כי הבת שלך פשוט מחרימה אותה וגורמת לכל הכיתה להיסחף אחריה וכל יום היא מקללת ומעליבה וזה אפילו באלימות, אני רוצה שתעזרי לי אולי נפגיש את הבנות ונראה' והיא פשוט ענתה לה "אם הבת שלי בחרה להחרים את הבת שלך יש לה סיבות, אז תבדקי את הבת שלך", אני רואה צילומי מסך ואני פשוט לא מאמינה איזה חוסר רגישות, לא מצליחה להבין איך הורה במצוקה ולא עוזרים.  כשאני גיליתי מה קרה למאי התקשרתי ל- 4 האימהות הללו אחת אחרי השנייה, אתן חושבות שהן הרעידו את האדמה ממה שקרה לבת שלי? אתם טועים, זה לא עניין אותן. אימא אחת אמרה לי 'שירי לא אכפת לי, העיקר שהילד שלי בצד המחרים ולא המוחרם'. אם יש משהו לשנות בחברה שלנו זה את הרגישות הזאת. עומד מולכם הורה לילד מוחרם הם חסרי אונים. כשילד חולה אתה מחפש תרופה, כשילד נכה אתה מביא לו הליכון, כשילד מוחרם אין לך ברוב המקרים מה לעשות, אתה חסר אונים. אם זה ילדים בגילאי חטיבה ההורים פשוט לא יודעים מה לעשות, מה אני אתערב עכשיו בחייו של בני ילד בכיתה ז'? זה לפעמים אפילו יכול להיות יותר גרוע. זה מה שאני מנסה לזעוק ואנשים לא מבינים את זה.

אתמול קיבלתי הודעה מאימא שאמרה לי ביתי הוזמנה למסיבת בנות, אם לא המודעות שאת מעלה לא הייתי חושבת בכלל לספור את מספר הבנות בקבוצת הוואטסאפ, היא ראתה שיש 9 בנות ובכיתה יש 11 בנות, היא הרימה טלפון לאימא של החוגגת, בהתחלה חושבים שאולי נפלה טעות והאימא לא שמה לב, אתם לא מאמינים כמה האימהות האלה שמות לב, היא הרימה לה טלפון ואמרה לה 'אולי בטעות לא שמת לב ושתי הילדות לא בקבוצה', היא אמרה לה 'לא הבת שלי בחרה ככה היא לא מתחברת אליהם', אז היא הודיעה לה 'הבת שלי לא תגיע ליומולדת הזאת ואכתוב בוואטסאפ של כל הכיתה שיש כך וכך והוזמנו שתי הבנות.' איך אפשר להיות אימא ולהתנהג ככה? יש לי חסרונות מפה עד קנדה, אבל זה בסיס בעיני. שתי הבנות האלה הוזמנו ואתם לא מתארים לעצמכם איזה עוגמת נפש נמנעה מהן לכל החיים."

מה עושים במערכת החינוך?

"ענישה והרתעה אין פה. כי מי שמחפש בי"ס אחר כמו הבת שלי ומי שצריך לפעמים להעתיק את מקום מגוריו וזה הורס את כל המשפחה, זה המוחרמים. אף פעם לא המחרימים. אם פעם אחת הורה לילד מחרים ייקח אותו מבית הספר ויכאב לו בכיס שהוא מפסיד יום עבודה, ויחפשו לו מסגרת שלא תקבל אותם, אז יהיה שינוי."

פאנל ההורים המלא מכנס אשדוד חושבת הורים: הצילו! אפשר להתחרט?: