לאחרונה נחשף כי לפחות חלק מהילדים נחשפו לא רק למעשי חטיפה ולרצח אלא גם לזוועות אחרות שצילמו מרצחי הנוח'בה. זה לא מפתיע, בהתחשב באכזריותו הגורפת של חמאס. הניסיון שלהם לשבור את רוחנו ולגרום לנו מקסימום נזק כחברה, נראה כמו התוכנית האב שלהם ולכן, גרימת נזק פסיכולוגי לילדים החטופים נראה כמו המשך ישיר לשאר הזוועות שביצעו.

לאיזה נזק נוסף חשופים הילדים שנחשפו לסרטוני הזוועות?

הבעיה בחשיפת ילדים לסרטוני הזוועות נעוצה בכך שמנגנוני ההגנה של הילדים (ובעצם של מי כן?) לא בשלים כדי להתמודד עם גודל הזוועה. הילד נחשף לתכנים שהתודעה שלו אינה יכולה להתמודד עימם. מעבר לכך, לא מדובר בסרט אימה שהילד יכול לומר כי זה תסריט מומצא אלא באנשים שהילד מכיר, מאותו קיבוץ או ממרחב החיים של הילד שהזוועות הללו נעשים בהם באותו יום שהילד נחטף.

אצל הילדים החטופים ישנו רובד נוסף: הם בעצמם נחשפו לזוועות במציאות. זה לא רק החטיפה עצמה זה גם האלימות הקשה, הרצח והזוועות שקרו בסביבת הילד בבוקר החטיפה. כך שתחושת הביטחון, שיש מישהו ששומר ומגן עליהם ותחושת השליטה בחייהם, שהם מרכיבים בסיסיים של בריאות נפשית נפגעו עד היסוד.

כדי להבין את מידת הנזק שעלול להגרם לילדים שנחשפו, צריך להבין קודם מהו אירוע טראומטי ומה השפעתו על הנפש.

באינסטגרם שלנו כבר ביקרתם? לחצו כאן לעמוד שלנו!

לפי ספר האבחון של הפסיכיאטריה, DSM-V (American Psychiatric Association [APA], 2013) אירוע נחשב לטראומטי אם הוא מכיל את המאפיינים הבאים:  חשיפה ממשית או איום במוות, פגיעה פיסית משמעותית או אלימות מינית, באחת או יותר מהדרכים הבאות:

  1. חווה את האירוע באופן ישיר
  2. היה בעצמו עד לאירוע בעת שהאחר נחשף אליו
  3. שמע שהאירוע התרחש לקרוב משפחה או חבר קרוב; במקרה של מוות או איום במוות של קרוב משפחה או חבר קרוב, יש גוון אלים או לא צפוי לאירוע
  4. נחשף לפרטים קשים ביחס לאירוע באופן עוצמתי או חוזר (למשל, אנשי סיוע; אינו כולל מדיה, אלא אם החשיפה למדיה קשורה לעבודה)

כפי שניתן לראות, הילדים שנשבו על ידי החמאס והוכרחו לצפות בסרטני הזוועות עונים על כמה קריטריונים של "חשיפה לאירוע טראומטי" הן באופן ישיר והן באופן עקיף, אמנם החשיפה לסרטון עצמו לא נחשב כפגיעה טראומטית בפני עצמה, אבל בהתחשב בכך שזהו אינו סרטון דמיוני, אלא עדות לפגיעה באנשים שהילדים מכירים ואוהבים, ניתן לחשוב שהוא בהחלט מוסיף לנופח הטראומטי בפני עצמו.  

החשיפה לאירוע הטראומטי עלולה ליצור כמה סוגים של תגובות:  

  1. תגובות של עוררות יתר- תגובות של עוררות היתר הם למעשה ניסיון של המח להימנע מלהיפגע שוב ולנסות ולזהות סכנה מתקרבת על ידי כך שהאדם נשאר דרוך כל הזמן ובכוננות לאסון העומד לבוא. תגובות אלו יכולות להופיע כבכי בלתי נשלט, דריכות יתר, דברנות רבה, היפר אקטיביות ועוד. כשתגובות אלו נשארות לאורך זמן (בגלל שהאדם לא החלים מהן בעצמו או שלא טופל) הן יכולות להפריע לריכוז ולפיכך ללמידה. היות והדריכות גם נראית כחוסר שקט, דברנות ותנועתיות, הסימפטומים הללו יכולים גם לפגוע בקשרים חברתיים או לגרום לילד ומאוחר יותר למבוגר, לקבל אבחנה של הפרעת קשב. פעמים רבות מתלווה לזה גם הימנעות מלהיות במקום שבו אנשים רבים, היות והם יוצרים אצל הנפגע מתח, האנשים רבים יותר - זה אומר שיש לו יותר אפשרויות להיפגע ופחות אפשרויות לאתר את הסכנה אם תתרחש. ההימנעות הזו ממקום עם אנשים רבים יחד עם חוסר השקט, עלולים להוות מאוחר יותר בחיים מכשול להחזקת מקום עבודה.  
  2. תגובות הקשורות לזיכרונות מהאירוע הטראומטי: הזיכרונות של האירועים הטראומטיים "מתקיפים" את הנפגע בלי שיש לו שליטה על ההתקפה ו/או שהוא חווה סיוטי לילה, פלאשבקים (הנפגע מרגיש כאילו עכשיו הוא באירוע הטראומטי) עד להתנתקות מהמציאות הקיימת. ההתנתקות יכולה גם להתבטא בניתוק מוחלט מהחוויה הטראומתית כאילו כלל לא התרחשה, ניתוק מהסביבה, מופנמות ושקט, היעדר תגובה או תגובת חסר קיצונית. כשחווים את תגובות הללו, לאורך זמן, הנפגע יפחד ללכת לישון כדי לא לחוות סיוטים והוא חווה עיפות או יתקשה לעשות עבודה או לאורך זמן רצוף וארוך בגלל הזכרונות המטרידים או ייחווה ניתוקים מהמציאות שיקשו מאוד על תפקודו.
  3. תגובות של הימנעות: הזיכרונות החודרניים מרגישים כמו חזרה שוב ושוב על הטראומה כל פעם מחדש ויוצרים רצון אצל הנפגע מנסה להימנע מטריגרים שקשורים לטראומה כדי שלא לחוות את הסימפטומים הללו. הוא גם נמנע ממקומות, ריחות או אנשים שעלולים בעיניו להציף את הזיכרונות. כשהילדים שעברו טראומה מתבגרים הם עלולים לנסות לשכך את הסימפטומים החודרניים, באמצעות חומרים ממכרים אשר מאפשרים הפוגה זמנית מהזיכרונות הכואבים או התנהגות ממכרת אחרת.
  4. אמונות שליליות לגבי עצמי, העולם והאחרים- המקום הבטוח שנלקח מהחטוף וחוסר היכולת של עצמו ושל אחרים להגן עליו מגבירים את תחושת חוסר האונים ותורמים לכך שהעולם הפנימי ישתנה. הטראומה יכולה להביא לשינויים באמונות שלי לגבי יכולותי, ביטחון שהאחר לא יפגע בי ואמונות כלפי העולם. מעולם טוב ומוגן אני עכשיו מאמינה כי העולם לא הוגן, אכזר ואלים ואני יכולה להיפגע כל רגע. מעבר לכך, לעיתים אצל נפגע טראומה, נוצר הרושם כי האחרים, ייתקשו להבין אותו והוא עלול להסתגר וליצור קשר מצומצם עם שאר העולם. האמונות שלנו מהוות למעשה את המסננת דרכה אנו רואים את העולם ודרכה נפעל בעולם. כשאנו חשים חוסר בתחושת ביטחון בעולם ובאחרים וחוסר יכולת של עצמנו להגן על עצמנו ולתפקד בצורה ראויה, זה יכול לתרום ליצירת סימפטומים של דיכאון וחרדה, הפחתה בקשרים חברתיים, ירידה במוטיבציה וכד'.
  5. סימפטומים הקשורים לוויסות חושי, רגשי וקשבי: אחרי חוויה של טראומה קשה, החושים, הקשב והרגש שלנו נרתמים כדי לנסות למנוע מאיתנו להיות קורבנות שוב לחוויה דומה, לכן החושים שלנו נעשים רגישים יותר עד למידה שאנו חשים כאבים רבים או חשופים יותר לחולי, או לחליפין, נחוש קהות חושים ונאבד קשר עם הגוף שלנו כדי לנסות להפחית את הכאב שנגרם מפגיעה בגוף. קהות החושים הזו עלולה לגרום לאנשים לעסוק בפעילות מסוכנות או קיצוניות ולו בשביל להרגיש. הקשב שלנו, כמו שהוזכר מהסימפטומים של העוררות, הוא בעוררות יותר וכן קשה לנו להתרכז וגם הוויסות הרגשי שלנו הוא מורכב יותר. אדם שחווה טראומה יכול לא להבין נכון מצבים חברתיים לא לבטוח באנשים או לבטוח יותר מדי, לחשוב בכל התנהגות אנושית כמסוכנת לו. הוא יכול להתקשות לווסת רגשות כמו כעס ותסכול ולהתפרץ יותר על אנשים.   

בקרב ילדים ניתן לראות סט תגובות נוסף שהן תגובות רגרסיביות, היינו חזרה לשלבי התפתחות קודמים כגון הרטבה, הצמדות להורה, התנהגות ילדותית וכו'. במידה ותגובה זו אינה חולפת או מטופלת, היא מפריעה לתפקוד התקין של הילד ומשפחתו בהווה ולמעשה משפיעה על כל תחומי החיים. והמשך היא עלולה לעכב את המשך התפתחותו התקינה.

למרות כל הדברים המדאיגים האלו, חשוב מאוד להזכיר שאפשר לסייע לאדם להתגבר על הטראומה. קיימים טיפולים טובים מוכחים מחקרית שיכולים מאוד לשפר את איכות חייו של אדם נפגע טראומה.

בעיקרון, רוב האנשים מחלימים לבד מטראומה, גם אם היא הייתה קשה. סביבה תומכת, אמפתית ומכילה מהווה משאב חשוב להחלמה. מקרה של ילד בשבי החמאס הוא מקרה חריג, בו השבויים נחשפו למגוון רחב של אירועים טראומתיים שנמשכו לאורך זמן. לכן, נראה שמתן מענה מקצועי נכון יהיה חשוב במיוחד במקרים אלה.

הילה מעוז-שפיצר, מומחית בדרמה תרפיה ובבריאות נפש קהילתית, ודוקטורנטית במעבדה לנוירוביולוגיה התנהגותית, מנהלת ברשת עוצמות – פסיכותרפיה רב תחומית. למידע נוסף לחצו כאן