כמו במשפחות רבות אחרות, גם אצלנו מונהגת ארוחת משפחתית ביום שישי בערב. בין "תעביר לי את האורז" ל"אז מה חדש בעבודה?" נוהגים לקשקש על הנושא החדשותי "החם" עכשיו. היה לי ברור שפרשית אייל גולן והקטינות תנחת במלוא אונה על שולחן השבת. לא טעיתי. חצי שעה אחרי המנה העיקרית וכמה רגעים לפני הקינוח זה הגיע.

אז מה אתם אומרים על...?

לא זוכרת מי היה זה שפתח את השיחה אבל אני בהחלט יכולה לצטט כמה מהתגובות:

"איך ילדה בת 15 יוצאת מהבית ללילות שלמים ואימא שלה לא יודעת?"

"אם הילדות האלה היו מקבלות חינוך כמו שצריך, הן לא היו מוצאות את עצמן בבית של זמר מפורסם... מעשנות איתו סמים ועושות מה שהן עשו.."

"הילדות של היום... זה לא מה שהיה פעם, חביבי. בת 15 יכולה בכיף להיראות כמו בת 23. אם אין שם מישהו שישמור עליה... זו בעיה"

"גם ד' חגגה 15 עכשיו ואני יכולה להגיד לך בוודאות ש..."

וכמובן- המשפט שסיכם את הדיון, שחתך באחת את כל הטיעונים, שהציב "אמת" תקיפה וחד משמעית שאיש אינו מערער עליה:

"תאמינו לי, הכל מתחיל ונגמר בחינוך".

הדוברת הייתה דודתי ויתר המסובים מיהרו להנהן בהסכמה, תוך שהם מביטים במבט מקווה בבנותיהם ובבניהם המתבגרים הישובים על הכיסאות לצידם.

הכל מתחיל ונגמר בחינוך. אצלנו, עם החינוך שלנו, עם הדאגה והאכפתיות והמעורבות שלנו, אין סיכוי שזה יקרה.

המשפחה שלי לא יוצאת דופן.

בתוכנית הבוקר של ערוץ 2 דרשה גלית גוטמן לדעת איפה בדיוק היו הורי הנערות כשהן הסתובבו עם גברים שגדולים מהן בעשרות שנים. גוטמן לא נתנה את דעתה על מנגנון שלם ניצול, הדחה, סימום וסירסור של קטינות. היא רק רצתה לדעת איך יכול להיות שההורים לא חינכו את הילדות שלהם ולא הסבירו להם איך מתנהגים.

ובאמת, איפה היו ההורים? הרי הכל מתחיל ונגמר בחינוך. ניתן למנוע הכל עם חינוך ראוי. עם הרבה דאגה ואכפתיות, אין סיכוי שיגיע מישהו וירסק את מה שבנינו במשך שנים, את מה שניסינו לבנות. עם הרבה מעורבות והתעניינות, אנחנו נדע הכל. הילדים שלנו ישתפו אותנו בכל החלטה שקיבלו, בכל אדם שפגשו, בכל כאב ושמחה. עם הצבת גבולות וחינוך לערכים, הילדות והילדים שלנו בטוחים. איש לא יפגע בהם. ברגע שכוחות הרשע יציעו להם, במסווה של עולם ומלואו, הצעות רעות, מסוכנות, כאלה שעשויות לנצל את תבונתם הבתולית ואת העדר הניסיון, הם ידעו לסרב בחוכמה, ידעו לומר "לא, תודה", ידעו לנווט בהצלחה את דרכם מחוץ לגבולות הסיכון המפתה.

והנה האמת המרה, העצובה, הקשה והכואבת, האמת שאחראית ללילות לבנים רבים של הורים, האמת שאיש לא מעז לומר בקול:

לא בטוח.

לא בטוח בכלל שחינוך ראוי ימנע בהכרח פגיעה מילדכם. חינוך הוא כלי חשוב, אולי הכלי היחידי שיש לנו אבל הוא לא שחקן בודד במערכה והוא אף פעם לא יהיה.

וחינוך, כמה עצוב להודות, הוא כלי מוגבל. חינוך הוא הניסיון שלנו להקנות לילדים ערכים, ללמד אותם את הבדל בין טוב לרע, לבחור נכון בסיטואציות עתידיות אפשריות, לזהות סיכון פוטנציאלי ולהתרחק ממנו, מה מותר ומה אסור.

אבל ברגע האמת, ורגעי האמת מגיעים כל הזמן, הבחירה היא שלהם בלבד. אמא אחת אמרה לי פעם "הלוואי ויכולתי להיות בגודל של כפתור קטן. הייתי נכנסת לכיס המכנסיים של הילדה שלי והולכת איתה לכל מקום. בעת הצורך, הייתי יוצאת משם כדי להגן עליה". האמת הערומה היא שאין לנו את היכולת להיות כפתור קטן בכיס המכנסיים של האהובים שלנו. האמת הערומה היא שאף אחד לא יצא משום כיס כדי להגן עליהם ברגע הבחירה. האמת הערומה היא שאף אחד לא יבחר בשבילם. מטרתו של חינוך "ראוי" הוא להוביל אותם לבחירה נכונה משל עצמם. לפעמים זה עובד. לפעמים לא. זה לא תלוי רק ברמת החינוך, אלא גם בגילו, אופיו, תבונתו וסביבתו של הילד.

להפיל את הכל על חינוך זאת פשוט הדרך היחידה שמאפשרת לנו לחשוב שאנחנו שולטים לגמרי בעניינים, שאנחנו בקונטרול מלא על כל מה שקורה בחיי המתבגרים שלנו ועל כל מה שעשוי לקרות. כי הרי לומר שהיכולת שלנו לנתב אותם למקום הנכון היא מוגבלת, זה קצת כמו להודות בכישלון ואיזה מן הורים אנחנו אם הילדה שלנו לא ידעה לומר "לא" לאיש המבוגר, העשיר והמוכשר שפוסטרים של פרצופו תלויים על קירות חדרה? איך בכלל אפשר ללכת לישון בידיעה שיכול להיות, ממש יכול להיות, שגורלם של ילדינו תלוי, לעיתים רבות, בהחלטה שרירותית זו או אחרת? באנשים אחרים שלא אוהבים אותם כמו שאנחנו אוהבים אותם? במזל?

הורים טובים מנסים לעשות את המקסימום שהם יכולים כדי להגן על הילדים שלהם. יכול להיות שההורים האלה עשו קצת פחות מהמקסימום. יכול להיות שזה היה המקסימום שלהם. בכל אופן, מי שמצקצק כעת בלשונו ואומר בבטחה "לילדה שלי זה לא היה קורה" רק מנסה להחזיר לעצמו את השליטה לידיים, שליטה שמעולם לא הייתה מוחלטת ושלעולם לא תהיה.