"לא, זה לא, זה לא זה לא זה לא", "בית זונות – מתקן אונס", "זנות היא אונס מתמשך", אלה היו רק חלק מהסיסמאות שצעקנו בעצרת המחאה וההפגנה שהתקיימה אתמול בתל אביב בעקבות התאבדותה של ג'סיקה, אישה בזנות שחיה, עבדה ונאנסה בבית הבושת בירקון 98. ההפגנה הייתה יוזמתן של נשים רבות, יחד עם ארגוני הסיוע לשורדות זנות, והגיעו אליה נשים רבות יחד עם כמות נכבדת של גברים. ההפגנה החלה בגן לונדון, בנאומים של פעילות שפועלות בזירות הזנות השונות, דרך ארגונים שונים, קטעי שירה, דברים שנשאה ח"כ מרב מיכאלי, ואחר כך הליכה משותפת לבית הבושת בו התאבדה ג'סיקה, חסימת כבישים וצעקת סיסמאות. וכן, גם אלימות משטרתית קלה הייתה שם.

לאורך השבוע שעבר ישבתי עם עצמי וחשבתי מה עמדתי לגבי נושא הזנות. עד לפני שנה הייתה עמדתי ברורה כשמש. כל זנות היא אונס. אין דבר כזה הסכמה חופשית כשיש תחלופה של כסף. אף אישה לא באמת בוחרת בזנות. הגוף האנושי לא יכול לעמוד בכל כך הרבה חדירות לגופו, באלימות ובהשפלה. אין קשר בין סקס לזנות. מטרת השימוש בגופן של נשים בזנות, כמו בכל אלימות מינית, היא שליטה והשפלה. סדיזם לשמו. זנות היא אונס מתמשך, ואין על כך עוררין.

נרות שהודלקו בכניסה לבניין הירקון 98. צילום: אורן ג'קמן

אז זהו. שמסתבר שיש על כך עוררין וזה עוררין שגם אני נמצאת בו בשנה האחרונה. אמנסטי אינטרנשיונל שחררו את עמדתם הרשמית בנוגע לעובדות מין (SEX WORKERS).

הארגון קורא לאי הפללה של פעולות הקשורות לקנייה או מכירה של יחסי מין בהסכמה בין מבוגרים. הארגון מציין במסמך כי התערבות ממשלתית במכירת שירותי מין מפרה את זכויות האדם של הנשים בזנות, הלקוחות והסרסורים. "ברמה הבסיסית ביותר", נכתב במסמך, "מיניות הינה מרכיב מרכזי של החוויה האנושית, הקשורה באופן ישיר לבריאות הפיזית והנפשית. לכן, התערבות המדינה בדרך שבה נוקטים בוגרים כדי לקיים יחסי מין בהסכמה עם בוגרים אחרים הינה הפרעה מכוונת לבריאות ולמימוש האוטונומיה שלהם".

הם בכלל לא מדברים שם על הפללת הלקוחות. על מנת שנשים בזנות יוכלו לקבל את זכויות האדם המגיעות להן כמו הזכות לבריאות, לבטחון ושלמות הגוף, למניעת הטרדות משטרתיות, לשמירה על הילדים והתא המשפחתי, לאי אפליה, צריך להוציא את הזנות מהמחשכים ולהוריד ממנה את הבושה והסטיגמה כדי שהנשים הללו יוכלו להיות חלק מאיתנו. כי הן חלק מאיתנו.

ואני מתחבטת בהצהרה של אמנסטי. מתחבטת במונח "עובדות מין". הרי מין היא לא עבודה. היא כורח הכרחי של נסיבות חיים מסוימים. לא כל אחת מגיעה לשם. לא כל אחת מצליחה לצאת משם. זנות היא סיוט מתמשך. איך אפשר לקרוא לזה עבודה? ואל תתבלבלו, לא מדובר כאן בהצעה של מיסוד הזנות. יש כאן הליכה על חבל דק בין אי הפללה למיסוד. המטרה היא שזכויות האדם של נשים בזנות יפסיקו להיות מופרות באופן שיטתי על ידי כולם.

המפגינות מול הבנין בו הועסקה ג'סיקה. צילום: הילה ברבי

ופה השלב שהרבה פמיניסטיות לא תאהבנה את מה שאני רוצה להגיד. אמנם איני מסכימה עם העמדה המוחלטת שאמנסטי הצהירו עליה. אבל אני כן רואה ומבינה את הצורך בהורדת הסטיגמה והבושה מהנשים הללו, על מנת שהן תוכלנה לקבל סיוע כשהן צריכות, שהן לא תחשושנה לפנות למשטרה ושישפילו אותן בציבור על "עיסוקיהן", ושהן לא תפחדנה שיקחו להן את הילדים כשהן רוצות לפנות לרווחה. ואמנסטי טוענים שהדרך העיקרית לעשות את זה היא להוריד את ההפללה סביב הזנות.

בעיני, הדרך המרכזית לעשות את זה היא קודם כל, להיות שם בשבילן. להקשיב להן. לשמוע מה הן היו רוצות מאיתנו, הנשים "המשוחררות" לכאורה. אני מעולם לא שוחחתי עם אישה בזנות, או שורדת זנות. מעולם לא נפגשתי עם אישה בזנות לשיחה בגובה העיניים. מעולם לא שאלתי אותה "איך אני יכולה לעזור לך? האם את צריכה עזרה ממני?" "איך את יכולה לעזור לי?". אני יודעת את כל הנתונים הסטטיסטים, את כל המציאות שקדמה לזנות, את האלימות המינית היומיומית, את התחלואה הכפולה, את הדיסאסוציאציה, את הסמים, את החולי הגופני והנפשי. ועדיין, אני לא יודעת אם הדרך להקל על חייהן היא להמשיך ולהגיד שכל זנות היא אונס מתמשך. שכל הנשים בזנות הן קורבנות. אני לא מוכנה להגיד עליהן את זה. אני רואה אותן כנשים חזקות. שורדות. אמיצות. ששרדו תופת ועדיין נלחמות על החיים שלהן יום יום.

אין ספק שלצד העלאת המודעות לנזקי הזנות ומאבק עיקש נגד קנייה ושימוש בגוף של נשים ונערות  למטרות מיניות, יש צורך אדיר להנגיש להן שירותים חברתיים ורפואיים, שיעשו ללא שיפוטיות, ועם הבנה מוחלטת למצבן ולצרכיהן. הדרך לעשות את זה היא לא רק דרך הפללת הלקוחות, הפיכת הזנות ללא חוקית או אי הפללה מוחלטת של כל הקשור לזנות, אלא בראש ובראשונה, לראות את הנשים האלה. להקשיב להן. להוריד את הבושה והסטיגמה שיש עליהן, בושה וסטיגמה שגם אנחנו, הפמיניסטיות, מייצרות כשאנחנו מתייחסות אליהן רק כקורבן. רק אז נוכל באמת להתחיל לייצר כאן חברה טובה יותר, שוויונית יותר ושלא מדירה לשוליים הקיצוניים ביותר שלה, את מי שהכי זקוקות לנו ואת מי שאנחנו הכי זקוקות להן בעצמנו.