ביום רביעי האחרון פרסם ידיעות אחרונות בשער מגזין 24 כתבה עם הכותרת "הסיפור הלא יאומן על הבחורה שהתאהבה באבא שלה והביאה איתו שני ילדים" שכתבה אריאלה שטרנבך. כבר מהכותרת הבנתי שכל העסק הולך להיות מאוד צהוב אבל מאבק הירושה שחשף את הזוועה הזו הוצג בכתבה כסוג של סיפור אהבה סטייל סרט נסיכות של דיסני שבו- כמו בכל קומדיה רומנטית- שני גיבורים שלא אמורים להיות ביחד נאבקים כנגד כל הסיכויים ומקבלים בסוף האפי אנד. רק שכאן לא מדובר בסרט עם ג'וליה רוברטס ויו גרנט אלא על אבא ובת שהתחתנו וגם עשו ילדים.

זה לא סרט רומנטי. השער של ידיעות אחרונות

עכשיו אספר לכם, ואתם בודאי לא תופתעו, שהיו לא מעט אנשים- גם נשים וגם גברים- שחשבו שהרומנטיזציה הדביקה והצהובה הזאת מגעילה, לא מתאימה לעיתון רציני ואפילו ממש מסוכנת. בין כל האנשים האלו היתה גם פמיניסטית אחת, נשואה ואם לבת מיפו ושמה מורן נאור והיא, בצעד חסר תקדים כתבה על זה בקבוצת 'שיח פמיניסטי' בפייסבוק. אני יודעת שכולכם עכשיו המומים כמוני שיש מישהי במדינה הזאת שמשתמשת בפייסבוק כדי להעביר ביקורת. ועוד עינינית ודי בקונצנזוס, שהרי ידיעות אחרונות הצהירו בעצמם בכותרת "הסיפור שלא יאמן"...

אבל פה הסיפור מתחיל להיות מוזר באמת כי הכתבת עצמה, כן, זו שכתבה את אגדת הפיות המקסימה שבסופו אב ובת מתחתנים וחיים חיי אושר ועושר הגיבה לביקורת בפוסט בפייסבוק בו היא מודה במפורש שאמנם היא לא הציגה שום סוג של הסתייגות מיחסים של אב ובתו ויחסי גילוי עריות בכלל אבל, שימו לב, אף על פי שהביקורת מוצדקת, היא עצמה לא מסוגלת להכיל פמיניזם.

התגובה של הכתבת לביקורת. צילום מסך מתוך פייסבוק

אני לתומי חשבתי שגם מי שאיננו פמיניסט גדול אמור להתנגד לגילוי עריות ופגיעה מינית בתוך המשפחה אבל אולי טעיתי. הכתבת העדיפה להסית את הדיומן גילוי עריות ש"אולי דורש הסתייגות", לנושא הרבה יותר חמור, לטענתה- תלונות שווא כנגד גברים מסכנים ובזה, כמובן, אשם הפמיניזם. ועוד הגדילה לומר הכתבת שהיא מגבה נפגעות. מעניין, היא מגבה נפגעות תקיפה מינית אבל לא כאלו שאביהן שכב איתן, נישא להן וילד איתן ילדים, לא כאלו כמובן.

להאשים איזה "פמיניזם" בתלונות שווא כדי להימנע מלדון בהצגת גילוי עריות כמעשה רומנטי זה באמת מגוחך. לפנינו מקרה שהכתבת בעצמה מאמינה לו ומדובר בגילוי עריות, אז מה הקשר?

אז בשלב הזה תרשו לי להציע קריאה אלטרנטיבית של המצב. הרבה אנשים חושבים שמה שלא נעשה בכח ותוך הסכמה של שני מבוגרים אינו עבירה פלילית ועל זה אפשר לפתוח דיון לא צהוב, כזה שמכבד את המשתתפים. אבל יש הבדל בין דיון מושכל כזה לכתבה הרומנטית והנרגשת שהציגה לנו הכתבת ובה היא חשבה לא את ראיית הציבור את הסיפור אלא את זו של עצמה. כן, כי היא זו שכתבה אותה כמו שכתבה והיא זו שלא כללה שום הסתייגות או אזכור לחוסר הלגיטימיות של גילוי עריות.

היא כתבה כך כי ככל הנראה היא בעצמה חושבת שהסיפור רומנטי. היא בעצמה ככל הנראה מאמינה שמגע מיני בין אב לבת יכול להיות מרגש, שהאהבה הזאת לגיטימית ואין בה פגיעה וההצגה של הסיפור כפנטזיה הוליוודית ובה כולנו אנטגוניסטים ששופטים שלא בצדק היא שיקוף של מציאות. וכך, אפופה בענן הנצנצים הורוד שהיא טוותה, קשה פתאום להתעורר ולגלות שתפסו אותך עם המכנסיים למטה כותבת בחיוב ובצבעי פסטל על אב ששוכב עם ביתו וקשה להתמודד עם מגיבים שמסבירים לך מה זה אומר עלייך. זה באמת לא נעים שמעבירים עלייך ביקורת ובעיקר- כמו שכתבת בעצמך- כשמדובר בביקורת ממש מוצדקת.

היה אפשר להסתפק בהתנצלות של הכתבת. אולי של העיתון אבל במקום התנצלות קיבלנו השתוללות של טיפשות וניסיונות להסית את האש לדיון מקושקש על דברים לא קשורים בדמות איזה אשם גנרי מדומין ולקנח בטענה שאם נשים ימשיכו להעליל אז יבוא יום שבכלל לא יאמינו להם.

לא האמינו לי כשהייתי בת 13. יעל שרר

לא האמינו לי כשהייתי בת 13. יעל שרר

מצחיק, אני איכשהו פספסתי את היום שבו כן האמינו לנו. מענין מתי זה קרה כי כשאני בתור ילדה בת שלוש עשרה סיפרתי לאנשים מה אבא שלי עושה לי הם לא האמינו לי וזה היה ב-1997. אז בין אז ועכשיו כנראה היתה תקופה שהאמינו לנו ללא סייג ואני מצמצתי ופספסתי אותה. אולי ישנתי ברווח בין הסיוטים.

ואולי, תרשו לי שוב קריאה אלטרנטיבית של המצב: לא מאמינים לנפגעות תקיפה מינית כבר עשרות שנים. למעשה מעולם לא האמינו לנפגעות תקיפה מינית והטיעון שחוסר האמון הזה הוא תוצר של תלונות שווא הוא לא פחות מקשקוש. הוא סתם תירוץ. בין אם יש תלונות שווא ובין אם אין כאלה תמיד טוענים ותמיד טענו שנשים שקרניות, מעלילניות, רוצות לגמור למישהו את הקריירה ומעורבות בקנוניה פוליטית ותמיד מגינים על הפוגעים אפילו כשהם מודים כמו ביל קוסבי או נכלאים ומורשעים כמו משה קצב. אפילו אם ברור שזה נכון, האוירה סלחנית ומקילה עם עברייני המין וזה מאפשר להם להמשיך במעשיהם.

למעשה מעולם לא היה מקרה בו *לא* אמרו על איזושהי עדות שהיא תלונת שווא וזה השקר האמיתי. אי האמון הוא לא אשמת "תלונות השווא" אלא אשמת החברה, שתמיד מחבקת את הפוגעים ומעדיפה לעצום עיניים אפילו אם יש עדויות תומכות. הנה, ממש לפני כמה ימים ראיתי כתבה בעתון שבה עשו סיפור רומנטי זוהר מאבא ששכב עם הבת שלו. בדרך כלל אני דוקא אוהבת סרטים רומנטיים, אבל מזה הספציפי פחות התרשמתי, אני מודה.