תלונה חדשה הוגשה הבוקר במשטרה נגד אלון קסטיאל על אונס שבוצע לכאורה בשנת 2015, כך נחשף בשעות האחרונות במקום הכי חם בגיהינום. כזכור, קסטיאל חתם בשבוע שעבר על הסדר טיעון שעורר ביקורת רבה משום שלא כלל בתוכו אישום על אונס. קסטיאל הודה בסופו של דבר בארבעה אישומים בלבד- ניסיון אונס, מעשה מגונה בכוח, מעשה מגונה והטרדה מינית.

לצד התלונה החדשה, על שולחן הפרקליטות עומדת תלונה נוספת נגד קסטיאל, גם היא על אונס. היא הוגשה בחודש יולי האחרון ובפרקליטות טוענים כי היא עדיין בבדיקה. במילים אחרות, מלבד הסדר הטיעון הכולל הודאה בארבע עבירות מין, קסטיאל מואשם בשתיים נוספות.

חייה של המתלוננת החדשה, החל מהבוקר, הולכים להשתנות. היא בחרה להחליף את הסוד שנשאה בלבה בהשתייכות פומבית בגוורדיה האמיצה והמושמצת חדשות לבקרים שנקראת "המתלוננות של קסטיאל". רק שבניגוד ליתר המתלוננות לא מחכה לה רק טוקבקיסטים מרושעים וחדירה אינסופית לפרטיותה אלא גם התמודדות יומיומית עם שאלה אחת מעיקה שעתידה לחזור על עצמה שוב ושוב: איפה היית עד עכשיו? למה להתלונן אחרי שכולן כבר סיימו לומר את שלהן? למה נזכרת דקה לפני הטיעונים לעונש?

על השאלה הזו תיאלץ המתלוננת החדשה להשיב עשרות פעמים והשאלה הזו, ע"פ רוב תלווה בצקצוק, בפקפוק באמינות התלונה ובתהיות לגבי המניע האמיתי שלה.

העניין הוא שהשאלה הזו היא הרבה מעבר לדיון פופוליסטי עמוס בהאשמת קרבן שיתקיים בין טוקבקיסטים. משיחות שקיימתי עם פרקליטות בכירות מסתבר שלשאלה הזו יש משמעות עצומה מבחינה משפטית. סביר מאוד להניח שרק בגלל הטיימינג של הגשת התלונה, היא תגיע בסופו של יום לתהום הנשייה. לטענתן, איש לא מתכוון לזרוק לפח את הסדר הטיעון שנחתם עם קסטיאל. ההסדר הזה מוגן ב"הבטחה שלטונית": הנאשם הסכים להודות והסתמך על כך שהמדינה תקל בעונשו ואילו המדינה מצדה לא תפר את הבטחתה.

אם כך- מה יעלה בגורל התלונה החדשה? ובכן, לדברי הפרקליטות ששוחחתי עמן, המתלוננת תאלץ להסביר לפרקליטות מה גרם לה להמתין עם התלונה שנה שלמה ומדוע היא לא הצטרפה ליתר המתלוננות והגיעה לתת את עדותה. אם היא לא תספק הסבר מניח את הדעת (וקשה לחשוב על אחד כזה שיניח את דעת הפרקליטות), הסיכוי לכתב אישום חדש נמוך ביותר. בשביל שיוגש כתב אישום חדש, התלונה הזו צריכה לפתוח שוב שורה של תלונות חדשות נוספות מנשים אחרות או לייצר "תיק ברזל"- כזה שהראיות בו חותכות ברמה שאי אפשר להתעלם מהן וכולנו יודעים שיש מעט מאוד תיקי אלימות מינית שהם כאלה. לרוב מדובר במילה נגד מילה. סביר להניח שגם בתלונה הזו אין ראיות חד משמעיות ברמה מספקת. המשמעות: התלונה הזו, למרבה הכאב, צפויה להסתיים בלא כלום.

עירד מרציאנו-צייגר

המחאה של עירד מרציאנו-צייגר כנגד עסקת הטיעון. צילום: מיכל פעילן

ולמרות שכולם מתעניינים מאוד בשאלה "למה עכשיו?", התשובה לשאלה הזו לא מעניינת אותי בכלל. ייתכן שהמתלוננת צפתה מהצד איך האנס הפרטי שלה לכאורה הופך לעבריין מין סדרתי שמתמודד עם מספר דו ספרתי של תלונות והחליטה שאין בה את הכוחות להצטרף אליהן. המחיר של תלונה על עבירות מין בישראל הוא גבוה מדי. ייתכן שהיא קיוותה שהעובדה שמדובר בשיטה ושהיא רק אחת מהקרבנות שלה תספיק בשביל להרשיע את בן הטובים הזה באונס. ואז היא גילתה שלא ואחרי לבטים קשים ולמרות כל הכאב החליטה להתלונן. אני כואבת את ההמתנה הזו בשל ההשלכות שלה אבל גם מבינה אותה לחלוטין.

וחשוב לי להבהיר לזו שעומדת מאחורי התלונה החדשה- על אף שהחלטת להתלונן רק הבוקר, אני מאמינה לך.

ושיהיה ברור, אני לא מאמינה לך בגלל שאני מכירה אותך או בגלל שאת אישה וגם אני אישה או בגלל שאת נפגעת תקיפה מינית. אני מאמינה לך כי אני אדם רציונאלי עם שכל ישר. ואדם הגיוני עם שכל ישר מבין שאם אדם שנתפס בגניבה מודה שגנב 10,000 שקלים, רוב הסיכויים שהוא גנב הרבה יותר. אני מאמינה לך כי אם לתחנת המשטרה מגיעות 16 נשים שונות, בגילאים שונים, במקום אחר בחיים, שמספרות על אירוע מסוים ואיכשהו כל הסיפורים נשמעים אותו הדבר, רוב הסיכויים שהאירועים התרחשו. אני מאמינה לך כי ברור לי שעל כל אחת אמיצה שהחליטה במודע למרר לעצמה את החיים ולהתלונן שבוצעו בה עבירות מין, יש אחת קצת פחות אמיצה, בלי כוחות נפשיים להתמודד עם ההשלכות של תלונה. אני מאמינה לך מתוך הגיון בריא ומאמינה לזו שהלוואי תגיע להתלונן בעקבותייך ולזו שיושבת עכשיו בבית וקוראת את המילים האלה ואין לה כוח. אני מאמינה לכולכן.