פרשת אלון קסטיאל והסדר הטיעון שנחתם בעניינה העלה לשיח הציבורי פעם נוספת את המקום של הסדרים משפטיים בכלל ושל הסדרי טיעון בפרט, והפעיל שוב את הרפלקס הכמעט אוטומטי של כולם ברגע שיש הסדר טיעון הוא בהכרח הסדר טיעון רע, ובהכרח הפרקליטות כפתה על המתלוננות את קבלת הסדר הטיעון, תוך שהילכה עליהן אימים כשהסבירה להן מה יקרה להן אם יעידו בבית המשפט.

חשוב לי להבהיר: אני הראשונה להביע ביקורת על ההליך המשפטי בכלל ועל ההליך הפלילי בפרט ובוודאי שעל הפרקליטות ועל הקלות שבה היא סוגרת תיקים שראוי היה שיגיעו לבית המשפט.

אבל כמו כל דבר בחיים שום דבר הוא לא שחור או לבן, החיים הם לרוב באפור, והשיח הביקורתי על הסדר הטיעון הספציפי ועל הסדרי טיעון בכלל נופל גם הוא, פעם נוספת, למבט הבינארי של שחור ולבן.

אלון קסטיאל

מודה בארבעה אישומים במסגרת הסדר טיעון. אלון קסטיאל

הרי הרוב המכריע של המבקרים את הסדרי הטיעון מעולם לא ישבו והשוו בין כתב האישום המקורי לבין כתב האישום המתוקן, הם לא עברו על הראיות בתיק והיו צריכים להעריך עניינית את הראיות אל מול ההליך המשפטי, אבל בעיקר וזה החלק החשוב ביותר הם לא שוחחו באמת עם המתלוננות בתיק.

לאורך השנים פגשתי מאות נשים שעברו פגיעה מינית, והרוב המכריע שלהן היה נשים אינטליגנטיות, חזקות, וחכמות שיכולות לקבל החלטות מושכלות על עצמן ועל חייהן.

והן יכולות לקבל החלטה עניינית ושקולה אם להסכים להסדר הטיעון או לא, ושיח שמחייב אותן להיכנס או למשבצת האישה החלשה שלא מסוגלת לעמוד בפני איומי הפרקליטות, או זו שפשוט נכנעה הוא שיח פוגעני שמבקש להכניס אותן פעם נוספת לתבנית שתהיה נוחה לנו לקבל.

אף אחד לא חשב שאולי המתלוננת שמעה את התיקונים שבוצעו בכתב האישום והחליטה שהם ראויים שאולי היא החליטה שהיא מעדיפה שיורשע בעבירה מופחתת ולא לקחת את הסיכון כי יזוכה ואולי היא החליטה שהיא רוצה שיודה וייקח אחריות ולא ימשיך להכחיש את מה שקרה גם אם יורשע.

כל האפשרויות האלה בכלל לא עלו בשיח הציבורי, לכל האפשרויות האלה בכלל לא ניתן מקום והשיח העדיף להחזיר את המתלוננות למקום הקורבן זו ששוב עשו לה, כפו עליה והחליטו בשבילה.

וכמו שהדיון סביב מקומה של המתלוננות לא נותן מקום למורכבות כך גם הדיון סביב התנהלות הפרקליטות לא נותן מקום למורכבות הזו, אין ספק שהפרקליטות לא נעדרת כשלים ובעיות אבל לא כל הסדר טיעון שהיא מגיעה אליו הוא בהכרח הסדר טיעון שגוי, שיח ששולל באופן אוטומטי כל הסדר מתעלם מהמורכבות של ההליך המשפטי, מנטל ההוכחה הכבד שמוטל על הפרקליטות ומהנטל הכבד שמוטל על כתפי המתלוננות בעת מתן העדות.

עירד מרציאנו צייגר, אחת המתלוננות בפרשת קסטיאל, מוחה נגד הסדר הטיעון

עירד מרציאנו צייגר, אחת המתלוננות בפרשת קסטיאל, מוחה נגד הסדר הטיעון

אז יש הסדרים טובים ויש הסדרים גרועים ויש מתלוננות שקיבלו החלטה מודעת להסכים להסדר ויש כאלו שההסדר נכפה עליהן, אבל אם נמשיך בשיח הזה שלא בוחן כל מקרה לגופו ולא בוחן את הסיכויים והסיכונים בכל החלטה אנחנו נשמוט את הקרקע תחת רגלי הפרקליטות שאולי תיקח פחות סיכונים מאלה שהיא גם ככה לוקחת רק כדי לא להגיע להסדרים, אבל גרוע מכך ניקח מהתלוננות את חופש הבחירה המועט שעוד נותר להן בהליך הפלילי ונאלץ אותן שלא להסכים להסדרים שטובים מבחינתן, או שנכניס אותן חזרה למשבצת הקורבן שנכפה עליה ההסדר.

החיים מורכבים וההליך המשפטי במקרים של פגיעה מינית מורכב אף יותר, ועד שההליך כולו לא ישתנה ראוי שהשיח שעוסק בו ייתן מקום גדול יותר למורכבות הזו, וייתן מקום גדול יותר לחופש הבחירה של המתלוננות, כי פגיעה בהסדרי הטיעון הפליליים תהיה פגיעה אנושה ובלתי הפיכה במתלוננות רבות ובציבור בכלל.

ואם נחזור לפרשת קסטיאל, האמת היא שהעונש המצטבר בצד העבירות שבהן הורשע אלון קסטיאל עולה על 20 שנה, ואם בסופו של יום ייגזר עליו עונש פעוט זה לא יקרה בגלל הסדר הטיעון אלא בגלל רף הענישה הנמוך בעבירות מין, אז אולי כדאי שנתחיל לדבר על זה.

 

עו"ד רותם אלוני-דוידוב מייצגת את המתלוננת שרי גולן בפרשת קסטיאל