"איך את מצפה שאאמין לכזה סיפור? למה את ממציאה שקרים כאלו, את רוצה להרוס את המשפחה?" זו תשובה של אם שבתה בת ה-15 סיפרה לה שאביה (הפרופסור, מרצה באוניברסיטה), נכנס לחדרה בלילות , כשאחותה הקטנה ישנה מיטה לידה, ישב לידה ונגע בה תוך אמירת ששששששש כל פעם שהיא משמיעה קול בגלל הכאב או הפחד.

האם נאלצת לבחור: או שהילדה משקרת או שהבעל משקר. בחירה בילדה תביא לפירוק המשפחה, להרס כל החיים שהיא בנתה עד כה. אז מה היא עושה? אומרת לילדה שהיא מגזימה, מדברת עם בעלה שכמובן מכחיש ("איך את יכולה להאמין שאני עשיתי דבר כזה?") וסוגרת את העניין בתוך המשפחה - קצת הפרדת כוחות, יותר השגחה ועירנות בלילות וכמובן – שום דיווח. מה יחשבו השכנים?

בניגוד למיתוס, רב האמהות לא יודעות על התעללות המינית מצד האב ושותקות. נישואים דורשים אמון מוחלט וקצת עצימת עיניים בשביל לשרוד. אף אמא לא בוחרת אבא לילדיה מתוך מחשבה שיש סיכוי שיתעלל בהם מינית מתישהו. ועדיין זה קורה. רוב הפגיעות המיניות בתוך המשפחה מושתקות ונפתרות בתוך המשפחה. מזכיר קצת את הדרך שבה מתנהלים קהילות של חרדים – סוגרים בעיות כאלו במסגרת הקהילה ולא מדווחים ה"חוצה".

ד', נערה בת 13 ניסתה לספר לאמה על סבה. היא הראתה לה את המתנות שהוא קנה לה וסיפרה שהיא בילתה איתו לבד כל היום ושהוא שיחק איתה כל מיני משחקים. האם לא שאלה שאלות. בפעם אחרת אמרה לה ד' שהיא לא רוצה להיות בבית כשהוא מגיע. האם לא הבינה או לא רצתה להבין. הילדה מצידה אמרה המון. לתחושתה, כפי שהסבא לא רואה אותה ומתעלם מרגשותיה כך גם אמה. בפרשנות שלה, העובדה שאימה לא מבינה את ה"רמזים" רק מחזקת אצלה את התחושה שהיא לא בסדר, שהיא לא נראית.

אנחנו מקפידים להזהיר את הילדים שלנו לא לדבר עם זרים אבל 87% מהפגיעות נעשות ע"י אדם מוכר, בדרך כלל קרוב משפחה והאזהרה הזו לא מסייעת לנו לשמור על הילד. הרי אם זה דוד או אדם מבוגר ומוכר אחר, הילד אמור להיות נחמד אליו, ממושמע ומנומס..

אב שנודע לו לאחרונה שביתו נפגעה מינית ע"י חבר משפחה, ממש התחמק מלהסתכל לה בעיניים בימים הראשונים. לא הצליח לקלוט איך בתו האהובה עברה מה שהיא עברה והוא לא ראה ולא מנע, הדבר היחיד שהוא רצה זה לרצוח את הפוגע, חבר המשפחה שהיה בן בית אצלו שנים ארוכות.

הילדה, בת 12, אפילו לא התכוונה לספר להורים. מסתבר שהיא קורבן כבר מגיל 8. אחד השכנים פשוט קלט את הילדה והפוגע ברכב והבחין בידיו של הפוגע בתוך חולצתה  של הילדה ,נבהל ונלחץ ועשה את הדבר המתבקש- הגיע לבית המשפחה וסיפר להורים מה שראה. ואז המשפחה נאלצה עם בעיה אחרת.

הילדה שממש לא רצתה לתאר ולפרט מה שהיא עברה וענתה על שאלות בחצי פה, לאחר כמה ימים נסוגה מהגילוי ואמרה שלא קרה כלום והכחישה את האירועים. מסתבר שזה סינדרום מוכר בפגיעות מיניות של ילדים. הם מדברים, קצת משתפים ואחר כך פתאום נסוגים מהגילוי כי קשה להם מידי.. הרבה פעמים ילד מכחיש את הגילוי וזה רק מבלבל את ההורים עוד יותר ובכל זאת, אין כמעט מקרים בהם ילד המציא פגיעה מינית. ילדים התקשו להמציא משהו שהם בכלל לא מבינים את משמעותו.

הפגיעות המיניות קורות במקום ועם האנשים שהקטין אמרו להיות הכי בטוח בהם. לפיכך, לא מפתיע שגילוי כזה קשה לעיכול והורים רבים מנסים להדחיק או להכחיש את חומרת הפגיעה.

מדוע הורים רבים מתעלמים מהסימנים ונמנעים מדיווח על פגיעה מינית בילדם?

הורה שנפגע פגיעה מינית בילדותו בעצמו והדחיק את הפגיעה- הורה כזה עדיין לא החלים מהפגיעה שלו ומנסה להתמודד איתה תוך הפעלת מנגנון הגנה של הדחקה או הכחשה. כיון שהוא לא מודע ולא התמודד , יהיה לו קשה לראות בבהירות את מצב הילד, לזהות את הסימנים ולהתמודד עם הפגיעה.

תחושת אשמה קשה מנשוא- רצון ל"העלים" את האירוע והפגיעה בשל חוסר יכולת לשאת את רגשי האשם (איך לא ראיתי? איך נתתי לזה לקרות?). במקרה זה ההורים מנסים להפחית מעצמת הכאב של עצמם ולהפוך אותה למשהו "פחות נורא". יש לזכור שהרבה ילדים מתקשים לתאר מה הם עברו במילים. ילד לא יודע מהי פגיעה מינית, ולכן "קל" להורים להתכחש לחומרה של הפגיעה.

פחד מחשיפה- פגיעה מינית דורשת התערבות מקצועית בשל המורכבות שלה, משבר האמון והטראומה.  להיות קורבן לאלימות מינית מוביל לתיוג הילד והמשפחה, והורים רבים מתקשים לשתף זרים, גם אנשי טיפול, בטרגדיה אינטימית כל כך. מיניות היא עדיין טאבו ופגיעה מינית מתקשרת הרבה פעמים לסטריאוטיפים שמצמידים למשפחה ולילד, חשיפה שמאבדת שליטה וסיפורים שיוצאים מהקשרם. לעיתים הורים ממעיטים מחומרת הפגיעה כדי להימנע מהכרת האמת שתדרוש מהם דיווח ותלונה במשטרה, מה שיכול לגרום לפגיעה משנית בילד.

פחד מהתמודדות- הכחשה לעיתים קשורה לזמן "עיכול". כמו בתהליך אבל, שלב ההלם הראשוני, כשלא קולטים עדיין מה באמת התרחש. ובאמת, פגיעה מינית קשורה לאובדן, אובדן של אמון של בטחון (או לפחות אשליה של ביטחון).

הורים שמבינים שהתרחשה פגיעה מינית בילדם לא יודעים איך בכלל להתחיל להתמודד עם עוצמת הרגשות והאימה. במובן מסוים הם אמורים בתוך בליל הרגשות הסותרים ל"נהל" את האסון. לטפל בילד, להגיש תלונה, להתמודד עם החשיפה והשאלות, להתמודד עם רגשותיהם , לבחור איש מקצוע מתאים, לתמוך אחד בשני ולהחזיק את המשפחה כולה. הורים רבים מבינים שתקופה חסרת יציבות, סוערת ומעיקה עומדת לפניהם והפחד משתק . חוסר הוודאות והחרדה מהעתיד גורמת להם לעשות לעיתים רציונליזציה ולחשוב שאולי עדיף לתת לזה לעבור, ולא להתמודד ולעבור את התהליך הרצוי ועם זאת מאד קשה. הבעיה היא שמחירים על פגיעה מינית אינם נמוגים. יש מחירים לטווח קצר ויש מחירים לטווח ארוך. התעלמות לא תמנע מאף אחד לדלג על המחיר.

****

פגיעות מיניות בילדים ונוער הם חלק מהחיים של כולנו כחברה. הגיע הזמן שנודה בכך. זו בעיה חברתית עמוקה ונפוצה שלא נמצאת רק "במקומות אחרים", רחוקים מאיתנו, בדאון טאון של ישראל. היא בכל מקום. אחד מששה ילדים עד גיל 17 עובר פגיעה מינית. המשמעות היא שלפחות מבחינה סטטיסטית, אנחנו פוגשים בילדים כאלו כל יום. אם אלה לא ילדינו אז אלה חבריהם, בני משפחה אחרים, הילדים של השכנים וכו'. מדובר במגיפה שאף אחד לא חסין מולה. לטובת הילדים שלנו והילדים של כולנו כדאי להגביר מודעות ולא לעצום עיניים.