מאז התפוצצה פרשת בועז ארד יצאו עשרות גברים רומנטיקנים חסרי תקנה מהחורים שלהם כדי להלל את האהבה באשר היא ולזעוק בשמו של המת שמעשיו כפי שתוארו ב'מאקו' לא היו מזעזעים כלל. "הוא באמת אהב אותה", "זו הייתה מערכת יחסים", "זה מאוד מורכב", "החיים זה לא שחור או לבן", "הם עברו לגור ביחד אחר כך" וכו' וכו'.

ובכן, אין ספק שקביעת גיל ההסכמה הוא שרירותי לגמרי ושה-16 של אחת לעולם לא יהיה ה-16 של אחרת. כל קביעת גיל היא שרירותית כי אין דרך אחרת. כך לדוגמא, גיל האחריות הפלילית הוא 12 בעוד שיש בני 12 שלא הייתי סומכת עליהם שיישמרו על קופסת מלפפונים חמוצים.

אבל אין ברירה. החוק חייב לנקוב במספר כלשהו. החברה חייבת לנקוב במספר כלשהו. אי אפשר לומר "כל מקרה לגופו" ולבדוק בציציות כל מקרה בו גבר בן 50 יוצא עם בת 16.

בשורה התחתונה, אני לא יכולה לומר ש-100% ממערכות היחסים שהתקיימו בעולם בין בנות עשרה לגברים בני 40 ו-50 ו-60 הם ניצול מחפיר של כוח. אבל אני לא זקוקה ל-100%. אני מסתפקת גם ב-90% ואם נהיה כנים, המספרים, ככל הנראה, קרובים יותר ל-99%. רוב המוחלט של מערכות היחסים עם פערי גילאים של עשרות שנים פלוס יחסי מרות לא נגמרים כמו סיפור האהבה הגדול בין עמנואל מקרון ואשתו (או בין צביקה פיק לשירה מנור) שרבים דאגו לנפנף בו בהקשר של בועז ארד בניסיון להוכיח שהנה, אפשר. כבר קרה הדבר והיו מקרים בהם זה אפילו הסתיים בנישואין.

עמנואל מקרון ורעייתו

לרוב, זה לא נגמר ככה. עמנואל מקרון ורעייתו

אכן היו מקרים. היו גם כמה אנשים ספורים בהיסטוריה שמתו מפגיעת ברק. היו גם כמה אנשים בישראל שהפכו למיליונרים כי הם מילאו לוטו. אבל יש הרבה יותר אנשים שנחשפו לברקים כל חייהם ולא מתו מהם והרבה יותר אנשים שמבזבזים כסף על לוטו מדי שבוע בלי להפוך למיליונרים. הם הרוב.

וכשחברה מנסה להיטיב עם בניה ועם בנותיה הרכים בשנים היא חושבת בדיוק על הרוב הזה. הסיכויים שמערכת יחסים בין בת 16 לגבר בן 40 פלוס תתפתח ללא שם אלמנט של ניצול שואפת לאפס. הסיכוי שמערכת יחסים בין בת 16 למורה שלה תתפתח ללא שום אלמנט של ניצול עוד יותר קרוב לאפס.

מאז התקבלה הידיעה על התאבדותו של ארד, הוצפה הרשת בעשרות סיפורי זיכרונות של נשים מי התיכון שלהן על היחסים בינן לבין מורה זה או אחר שהעריצו. חלקן חשפו מעשים לא ראויים. אחרות רק סיפרו על הערצה עיוורת והתאהבות ילדותית באיש המבוגר והחכם שעמד מולן. ב- 99% מהפוסטים שקראתי בהם סופר על מערכת יחסים כלשהי שהתפתחה הודו הנשים שלקח להן שנים להבין את הכוח, המניפולציה והעדר השוויון שהיה טמון בבסיס הקשר הזה. וכן, הקשר היה בהסכמה. רק שהסכמה שניתנת בגיל 16 לדמות שנתפסת בעינייך כחצי אלוהים לא שווה הרבה.

קחו את קמטי הידע, את ניסיון החיים, הבגרות, את הכרת העולם על יופיו וחוליו, את היכולת לשקר ולהתל ולבצע מניפולציות, קחו את החוכמה שהשנים העניקו שאינה נמדדת במספר איי.קיו, תוסיפו לאלה סמכות שנגזרת מתפקיד בעל משמעות עבור הצד השני והניחו את זה מול התמימות, הנעורים, העדר הניסיון, דרמות של גיל ההתבגרות ותחושות הבדידות והדחייה אצל חלקנו ותקבלו תוצאה די פשוטה שאפשר לסכם בדרך בה האחיינית בת ה-7 שלי מסכמת דברים:

זה לא פייר!

והיא צודקת. זה לא פייר. זה לא הוגן בשום דרך שהיא, זה לא בסדר, זה לא מתקבל על הדעת, זה לא מוסרי, זה לא צודק, זה לא לגיטימי. זה לא.

ולא, זה לא התפקיד של אותה בת 16, מאוהבת או חרמנית או סתם חפצה בקצת תשומת לב, לעצור את מערכת היחסים המעוותת הזו. זה תפקידו של האיש שמגיע מדי בוקר לחנך, ללמד, לקדם, לסייע, להגן, לשמור, לדאוג, להכיל ולגונן. זה האיש שאמהות ואבות מפקידים בידיו את הדבר הכי יקר להם בעולם ומקווים שאכפת לו חצי ממה שאכפת להם. זה האיש שאמור להסתכל על בת ה-16 שלכם בחמלה ובחסד גם אם היא מתאמצת ממש להיות לוליטה. ובכל זאת, ברשת דיברו לא מעט על מערכות יחסים בין כתלי בית הספר, כשחלק מהגולשים משתמשים תכופות בנגזרות של המילה "מורכבות".

ובכן, אין פה שום מורכבות. יש מבוגר אחראי בחדר? יש לו תפקיד והתפקיד הזה לא כולל הזמנת תלמידות למיטה שלו בבית ולא מעניין אותי שהוא מאוהב עד הגג או סתם לא מוצא עניין בנשים בנות גילו.

וכמובן שגם בנקודה זו יהיה מי שיזדעק: "זה אולי לא בסדר אבל לא מגיע על זה עונש מוות".

אני איתו. לא מגיע על זה עונש מוות. למעט הרגעים המעטים בהם אני נופלת לתהום אמוציונאלי, אני לא תומכת בעונש מוות בכל מקרה, גם במקרים חמורים בהרבה משל בועז ארד. רק דבר אחד פספסתם: על בועז ארד לא הוטל עונש מוות. בועז ארד בחר במוות כדי לא להתמודד עם התוצר של המעשים בהם הודה. עצם הפרסום הוא עונש עבורו, בוודאי. הוא ככל הנראה לא היה יושב בכלא אבל מוצא עצמו נאלץ להסביר את מעשיו בחוגים מסוימים מעתה ועד עולם. זה בהחלט עונש אבל זה לא עונש מוות.

בועז ארד בחר בעונש מוות על פני עונש הכתמת שמו. כמו כל המתאבדים, הוא בחר לא להתמודד כי האמין שכמו שהדברים נראים כעת "טוב מותי מחיי". אני לא חושבת שהוא צודק אבל אלה החיים שלו, לא שלי. בניגוד לחלק מחברותיי היקרות למאבק הפמיניסטי אני מעדיפה לא לכנות את הבחירה הזו "האקט האלים האחרון" לא בגלל המצקצקים בלשונם "רגע! הגופה עוד לא התקררה!" (עמדותיי לא משתנות בהתאם לטמפרטורה של הגופה) אלא כי אני לא רואה בהתאבדות – שום התאבדות - אקט אלים. זו בחירה לגיטימית בעיניי ואני מכבדת את הבחירה להתאבד בדיוק כפי שאני מכבדת את הבחירה להישאר בחיים. ואני מצטערת שאני לא מיישרת קו עם "קדושת החיים" אבל אני לא רואה בבחירה אחת נעלה על השנייה.

בועז ארד איים להתאבד ברגע ששמע שמעשים שביצע בחדרי חדרים עתידים להתפרסם בפומבי. צר לי על בני משפחתו ואוהביו של ארד אבל חברה שלא מפרסמת מעשים שאינם עולים בקנה אחד עם מוסריות כי היא דואגת לשלומו של מי שביצע את המעשים ולא לשלומם של אלה שנפגעו מהמעשים היא חברה חולה.

ה"שיימינג" שאתם מדברים עליו הוא תחקיר עיתונאי, רציני, מקיף והוגן שבוצע ע"י עיתונאית אמיצה במשך מספר חודשים ופורסם אחרי שהוצלבו הידיעות וניתנה למושא הכתבה זכות התגובה. אסור לאיום במוות של אדם, כל אדם שהוא, לקבוע מה יפורסם ומה לא. בדיוק כמו שאני רוצה להאמין שהייתי מפרסמת טקסט עיתונאי גם לו היו מאיימים עליי ברצח. מדוע? כי האמת היא אמת. היא לא מושפעת מאיומי התאבדות, היא לא משתנה והיא חייבת להיאמר.