עוקבים אחרינו.

אילנה דיין צלצלה אלי. הייתה קצת מסתורית, נידבה מעט אינפורמציה. השורה התחתונה שלה הייתה "מישהו עוקב אחרייך". האמת? לא התרגשתי. גיליתי בעצמי כבר לפני מספר חודשים שעוקבים אחרי. לא רק שהרגשתי אינטואיטיבית שעוקבים אחריי אלא שבעל חברת חקירות שאני מכירה אישר את החשד כשסיפר לי שמישהו פנה אליו וביקש לשכור את שרותיו על מנת שיאסוף עלי מידע. כן, מישהו ביקש ממנו לעקוב אחרי. המישהו הזה חשוד בביצוע עבירות מין והוא ידע שאני בקשר עם מתלוננות נגדו.

אז, לא התרגשתי. גם לא התרגשתי כשישבתי מול אילנה דיין ולעיני המצלמות היא חשפה בפניי את ההוכחות למעקב אחרי ואחרי שתי עיתונאיות נוספות. מה שהטריד אותי הרבה יותר היה המעקב אחרי המתלוננות.

הרי גם ככה כך נשים - עצמאיות, חזקות, מוכרות ככל שיהיו - חוששות לספר את סיפורן. מפחדות להתלונן על עבירות מין שבוצעו בהן. נרתעות מלהילחם בעצמן בתופעה. עד שאחדות מהן אוזרות אומץ, פותחות פה ומגיעות להתייעץ, ואז מגיעה החשיפה הזאת של 'עובדה' ומגלה כי הפוגע לכאורה שכר חברת חקירות להתחקות אחר צעדיהן.

עצם הידיעה שמישהו עוקב אחרייך מחלישה, מאיימת ומפחידה. עצם הידיעה הזו מלחיצה ומטרידה וממזערת את הסיכוי לצדק.

ומדוע? נניח שהוא שולח חברת חקירות, ונניח שהוא מגלה כי הנפגעות פנו לתקשורת והולכות להילחם בו, בהכרח נשאלת השאלה- אז מה יהיה הצעד הבא? איך החשוד ינסה למנוע זאת? באילו אמצעים הוא מתכוון לנקוט? הרי אף אחד לא שוכר חברת חקירות סתם כך.

זה מטריף את דעתי. זה מכעיס אותי. זה משגע אותי לשמוע על נפגעות שנאלצות להתמודד עם ניסיון פגיעה נוסף בהן.

התחושה שבעל ממון וכוח מנצל את מעמדו עבור אותה המטרה בדיוק - לפגוע בחלשים ממנו או במקרה הזה, בחלשות ממנו – בפעם השנייה מוציאה אותי מכליי. הידיעה שהוא משחזר את החטא הראשון שלו, שבתחילה הוא מנצל לכאורה את מעמדו כדי לפגוע מינית ומאוחר יותר מנצל לכאורה את מעמדו כדי לפגוע בחופש הביטוי של הקורבן, בזכותה להחליט מה לעשות עם הפגיעה בה.

חשיפת הפרשה בעובדה צריכה להדליק נורות אדומות למה שאנחנו יודעות ויודעים ממילא: כמה קל להתחקות אחרינו, להטריד או לאיים, בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות.

אנחנו מכנים בשם 'טרולים' גולשים שנדבקים לפרסומים שלנו בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם ומרשים לעצמם לנצל את האנונימיות של הרשת כדי להתבטא בצורה פוגענית/ מלגלגת. אלה הגלויים. 'עובדה' חשפה אמש את הטרולים הסמויים מהעין, את השקטים, אלה שיושבים על זנבנו ברשתות החברתיות ואוספים מידע.

הנורות האדומות הללו מלמדות אותי דבר מה נוסף. בדרך כלל אני נוהגת להתבטא בחידות, לא לפרט יותר מידי, לרמוז, לחשוף דבר אחד ולהסתיר שלושה אחרים. כנראה שהאינטואיציה שלי הייתה ונשארה הנשק הסודי הכי טוב שלי.

התוצאה היא שהמידע היחיד שיכולים לחשוף אודותיי כרגע הוא שעות הכיף שלי עם נכדי. השאר? עמוק בכספת.

 

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp