כמו כל שנה, גם השנה נתכנס בירקון 98 כדי לזכור את ג׳סיקה שהחליטה להפסיק את הסבל הגדול שלה והתאבדה בתלייה בחדר אותו פקדו גברים שבאו לקנות את גופה, בו היא גרה וישנה בין ״החיים״ ל״עבודה״. אותו חדר ששעות ספורות אחרי מותה כבר פקדו גברים נוספים שהיו חייבים לקנות גוף של משהי אחרת כאילו לא פרחה משם נשמה זמן לא מועט לפני.

כבר קראתי ביקורות מכאן ומכאן לנתונים שנאספו המעידים על תוחלת חיים נמוכה של נשים בזנות (גיל 40) ועל שיעור תמותה גבוה בהרבה משאר האוכלוסייה. חלק האשימו בפתולוגיזציה של הזנות, אחרים קראו שוב לעיוות הנתונים לטובת קידום אינטרסים של פמיניסטיות שרק רוצות להרוס לגברים את החיים ולגזול מהם את זכותם הטבעית לצרוך זנות. כל הצדדים טענו למחקר קלוקל.

מעולם לא הצטיינתי בשיטות מחקר איכותיות או כמותניות. לעומת זאת, אני יכולה לספר על מה שאיריס שטרן לוי ואני רואות, שומעות ומנסות למנוע. ״המכללה״ הוקמה לטובת שיקום תעסוקתי והעבודה היומיומית שלנו היא מסע ארוך לטובת נקודה מרוחקת שנקראת ״השתלבות בעבודה״ או ״קיום כלכלי עצמאי״. לצד זה, ישנו מאבק נוסף שנסתר לרוב מהעין על מניעת אובדן חיים נוספים, ליתר דיוק קורבנות נוספים של זנות ואלימות שמופעלת כלפי נשים.

רק לפני כמה שבועות דווחו כותרות בעיתון (חלקן מעוותות להכעיס) על אישה בזנות שמורדמת ומונשמת לאחר שנדקרה על ידי ״לקוח״. חדשות מסוג זה מקבלות ממדים מציאותיים כשהתלמידות שלנו מגיעות לא אחת פצועות וחבולות אחרי שחטפו מכות, או זכו בגבר אלים במיוחד ובנס לא הפכו לראשי תיבות שיוקראו בטקס הזיכרון השבוע.

האיום על חייהן של נשים בזנות לא מופעל רק באמצעות האלימות הפיזית בעת המשמרת. שרי למשל הפסיקה ללכת לדירה הדיסקרטית שעבדה בה כי לא הייתה מסוגלת יותר. היא הצליחה לאגור את  הכוחות לעמוד מול עצמה ומול העולם ולומר ״אני לא רוצה להיות יותר ״גופה רובוט״. אבל ברקע יש ילדה לפרנס ואין גב כלכלי שיספק אפשרות לנוח ולהתאושש לפני הצעד הבא. יום אחד היא הפסיקה לענות לטלפונים או הודעות. לכן זה היה טבעי שאיריס תפתח את שיחת הטלפון עם גליה, המטפלת של שרי בשאלה אם שרי התאבדה. היה לנו מזל וזה עוד לא קרה.

עתליה הגיבורה חולמת לצאת מהזנות אחרי 30 שנה ולומדת ב״המכללה״ עוד קורס ועוד קורס, מעבירה לנו ריג׳קטים, נותנת לנו עצות חכמות, מתפתחת ומתעצמת אבל בינתיים ממשיכה לעבוד בלילות כי לא מצאנו אף מקום שמקבל אותה. כמויות הכישרון והחוכמה שלה מתגמדות אל מול גילה שחצה כבר את הארבעים ומול העדר הניסיון התעסוקתי שלה. אבל גם לגבורה של עתליה יש גבול וכשהגיעה הבשורה על חוב גדול היא כמעט נשברה וקבלנו ממנה טלפון בו היא ספרה שהיא מיואשת ורוצה להתאבד. לפעמים אנחנו מעבירות לילות בניסיונות לאתר משהי שנעלמה בתקווה שזה יסתיים בטוב. בינתיים היה לנו מזל ובנוסף לעוד כמה גורמים שמנעו עוד ידיעה יבשה בעיתון ואדישות ציבורית.

לפני כמה ימים היינו באירוע חברתי יחד עם בוגרות ותלמידות של ״המכללה״, התמונה של כולנו יושבות יחד אוכלות, שותות, חלקינו גם רוקדות נראתה נורמלית לחלוטין. כאילו לא יושבות ליד השולחן נשים שהאירוע הזה חסך מהן ללילה אחד של שהות ברחוב או בדירה הדיסקרטית. עלית ואני דברנו על התכניות שלה ללמוד קורס באוניברסיטה, ועל הכוח שבידע, הרי אף אחד/ת לא יוכל לקחת מאתנו את ההשכלה שרכשנו. ככל שהשיחה מתקדמת, אני רואה את עלית הולכת ומזדקפת ואת הפנים החייכניות שלה מחייכות אפילו יותר. לרגע זו הייתה אלטרנטיבה נהדרת למציאות שהתפוצצה בדרך חזרה כשבטי ספרה לי שמקור ההכנסה שלה לשכר הדירה שלה התפוגג והיא מפחדת לאבד את קורת הגג ושייקחו לה שוב את הילדות/ים (עד שהתאחדה אתן/ם).

הקריאה לשוויון נעשית לאחרונה בשיא הכוח בשם מגזרים, קהילות ומאבקים בעקבות אירועים פוליטיים שהתרחשו לאחרונה. ההתעוררות הציבורית בתגובה אליהם מעוררת שמחה אבל גם תסכול מההתעלמות לגבי ההקשר והקשר בין כל המאבקים האלה יחד ולמאבק נגד הזנות ולמען שיקום של נשים המבקשות לא להיות חלק ממנה. הזכות של אישה על גופה היא לא רק קריאה בשם גברים שרוצים להצדיק את הסידור הנוח של גוף ונשמה תמורת כסף. זוהי גם זכותה של אישה לקיים את עצמה לא באמצעות גופה, אלא בזכות הכישורים שלה ולמען השאיפות שלה. נשמע דיי הגיוני ועדיין אותה קבוצה של נשים עומדת שנה אחרי שנה ונלחמת למען הזכות הבסיסית הזו, בעוד כל מאבק אחר זוכה למבול של מסגרות בפרופיל בפייסבוק ונהירה אל הכיכר. בין כל ההפגנות המצעדים והצעדות החשובים, מתקיימת ביום רביעי עצרת לנשים שרצו חיים יציבים ובטוחים ולאלו שעדיין רוצות ונלחמות על כך. אני אהיה שם. תהיו שם גם אתם.

 

 

העצרת תתקיים ביום רביעי ה15.8 לזכרה של ג׳סיקה ולזכר קורבנות הזנות

19:00 הירקון 98

20:00 כיכר הבימה.