"למה היא לא התלוננה?" שאל לפני מספר חודשים נשיא ארצות-הברית דונאלד טראמפ, בהתייחסו לד"ר כריסטין בלייזי פורד, כאשר סיפרה כי ברט קבאנו, אז מועמד לתפקיד וכיום מכהן כשופט בית המשפט העליון של ארה"ב, תקף אותה מינית לפני שלושה עשורים. בתגובה לשאלתו של טראמפ וכתמיכה בד"ר פורד, הוצפו הרשתות החברתיות בהאשטג  #WhyIDidntReport, אשר זכה אף לגרסה ישראלית בדמות התיוג #לאהתלוננתי או #למהלאהתלוננתי. מאות אלפי נשים וגברים ברחבי העולם פרסמו את סיפורי הפגיעה המינית שחוו, ותיארו כיצד יחס הסביבה והרשויות מנעו מהם להתלונן.

נראה היה כי בעת הזו, כבר חלחלה אל הציבור הרחב ההבנה מדוע נשים (וגברים) שנפגעו לא ממהרים, אם בכלל, להתלונן לרשויות. אך הכרעת דין מקוממת שפורסמה בחודש שעבר בבית משפט השלום בירושלים הראתה שוב כיצד דווקא היכלות הצדק, יכולות לספק את הסיבות הטובות ביותר שלא להתלונן. נדמה כי אין סטיגמה, דעה קדומה או אמירה מאשימה אשר הועלתה לאורך ההיסטוריה כנגד נפגעות עבירות מין, שלא אומצה במקרה הזה על ידי בית המשפט בדרכו לזיכוי מייאש. 

המקרה שנדון בפני השופט פאול שטרק, עסק בחיילת צעירה בשירות חובה, אשר העבירה משמרת סיור לילי לצד שוטר ותיק במשטרת ישראל. במהלך אותו לילה יזם השוטר שיחות אינטימיות ומטרידות עם החיילת, שאותה לא הכיר לפני כן, ונגע בה מספר פעמים באופן מיני. חרף ההסכמה הכללית על עובדות האירוע, בחר השופט שטרק לזכות את השוטר מעבירות של הטרדה מינית ומעשה מגונה, ולהרשיעו רק בעבירת תקיפה סתם (תקיפה ללא גרימת חבלה או סימן על הגוף).

השופט מסכים אמנם אותה שיחה אינה "מתאימה", כלשונו, עבור מפגש מקצועי בין שוטר בן כ-40 וחיילת כבת 20 – אך במקום להטיל את האחריות על הצד הבוגר, המנוסה, החזק – הוא בוחר להאשים את הצעירה שלא הצליחה לעצור את הסיטואציה. לדידו, האחריות היא דווקא עליה – שלא שברה את הכלים ועזבה את הניידת במהלך המשמרת.

גם כאשר הנאשם מודה במעשים המיוחסים לו ומכיר בהיותם פסולים, מעדיף בית המשפט לא לראות בהם עבירה, וקובע ש"הנאשם מודה שמדובר במעשה פסול", אך מעביר שוב את האחריות אל החיילת – שלא הביעה, לטעמו, התנגדות בולטת מספיק למגע הכפוי. במקום להאשים את הגורם הבוגר שניצל את מצב הדברים כדי לכפות סיטואציה מטרידה, הוא מבקר את חוסר יכולתה של הצעירה להפסיק את הסיטואציה, שאליה לא בחרה להיכנס מלכתחילה, שכן, מבחינת השופט, פער הגילים, פער הניסיון, פער הדרגות, פערי הכוח ופערי הסמכות המבצעית, בטלים. "בסך הכל מדובר במפגש חד פעמי למשך מספר שעות", כותב השופט, שמסרב להכיר בכל כפיפות בין השניים. ולהיפך – לפי פסיקתו, קיימת דווקא הדדיות בין השניים, שאמורים "לאבטח אחד את רעהו במהלך הסיור".

הלה נויבך. צילום באדיבות איגוד מרכזי הסיוע

עו"ד הלה נויבך, מנהלת תחום מניעת הטרדה מינית באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. צילום: באדיבות איגוד מרכזי הסיוע

אבל השופט לא מסתפק בזה וקובע שאמינותה של החיילת נפגעה בשל העיכוב הניכר בין התרחשות האירוע להגשת התלונה. התלונה לא הוגשה ב"זמן אמת", הוא מלין – "אלא מספר ימים לאחר מכן". כך, כשכל השיח המקצועי והציבורי עוסק בקושי של נשים שנפגעו לדבר, כשחוקים שמאריכים את ההתיישנות על עבירות מין נכנסים לספר החוקים, קובע בית המשפט כי צעירה שאמנם סיפרה על האירוע מיד עם התרחשותו, אך השתהתה "מספר ימים" בהגשת תלונה רשמית – אינה אמינה.

בהינתן שהצעירה דווקא חלקה את דבר המקרה מיד לאחר התרחשותו, והתלוננה כאמור כעבור ימים מספר, קשה להשתחרר מהתחושה שהשופט מצטט את ההאשמה העממית של "למה לא התלוננת", אפילו במקרה שבו היא כן התלוננה.

20 שנה עברו מאז חוקק החוק למניעת הטרדה מינית, ו-25 שנה מאז ניתן פסק הדין המכונן בפרשת האונס בשומרת, אשר חולל מהפכה באופן בו מתייחס המשפט הישראלי לעבירות מין ולנפגעות עבירות מין. נדמה היה שהבנו שהדינמיקה של פגיעה מינית היא מורכבת יותר וסבוכה יותר מפשעים "רגילים", ובשדה המשפטי נחרשו תלמים רבים להתמודדות איתה. למרבה הייאוש, הפסיקה הזאת מוכיחה את הדרך הארוכה שעוד נותרה לנו לעבור. היא מדגימה כיצד בחלק מבתי המשפט, נשים שמתלוננות הן עדיין קודם כל שקרניות, אלא אם עמדו ברשימת סטנדרטים בלתי אפשרית של "הנפגעת הטובה".