ההד התקשורתי של תנועת metoo, הציף יוזמות מבורכות שמטרתן לעזור לנשים להתמודד עם הפגיעה המינית או התקיפה שחוו, ולאפשר להן לדבר בקול על האדם שפגע בהן. יוזמה אחת, משמעותית ויוצאת דופן, משום מה לא זכתה לקבל את התהודה שהיא ראויה לה – פרויקט התיעוד של מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. היוזמה, היא סוג של "לכל איש יש שם", מעין פרויקט תיעוד שמאפשר לכל אישה שחוותה אי פעם פגיעה מינית להצטלם ולספר את הסיפור שלה, לשחרר את הטראומה שחוותה לאוויר העולם, ולשמור אותו במאגר של המרכז, מבלי שאף אחד ייגע בו.

הרעיון קיבל את השם המדויק "שומרות הסיפורים", ועומדות מאחוריו מירי מרגלית ואורלי ליברמן, שתי נשים שהקדישו את חייהן לפעילות למען לנשים שמגיעות למרכז הסיוע. למרות שמיזם כזה נשמע טבעי ומתבקש – לתת מקום לנשים ולאנשים להתוודות על מה שעברו - הוא הראשון מסוגו בעולם, והתחיל מטראומה אחרת, כל כך מוכרת בחברה הישראלית: "חשבתי על הרעיון אחרי שהייתי בביקור בנט"ל, המרכז לנפגעי טראומה לאומית", מספרת מירי מרגלית, "ראיתי שקיימת שם מחלקת תיעוד לגברים הלומי קרב שעברו טראומה לאומית וחשבתי שזה יהיה נכון להקים דבר כזה גם לנשים וגברים שחוו תקיפה מינית. אורלי ליברמן, גם היא פעילה במרכז הסיוע, חברה אליי ממש בהתחלה ומאז שתינו מובילות את הפרויקט".

למה נשים, שהעדיפו פעמים רבות להדחיק את העובדה שפגעו בהן, ירצו לשתף מישהו בטראומה שלהן?

"כשנפגעת מספרת את הסיפור האישי שלה יש לזה ערך תרפויטי. היא לא נאלצת לשאת את הסיפור לבד, והיא נותנת עדות מבחירה שלה ומתוך אווירה מקבלת ומכילה. הרבה פעמים מתן העדות זו חוויה של סגירת מעגל, של - 'הנה אני סיפרתי'. אורלי ואני הרגשנו שאנחנו צריכות להקים מאגר שיאגור בתוכו את הסיפורים המושתקים. לתת לגיטימציה לנשים וגברים לבוא ולספר את הסיפור שלהם, שהוא הרבה פעמים לא מסופר, זה שאין לו קול והוא מושתק. הפרויקט שלנו מהווה מרחב בטוח לקולות האלה. הסיבה מעבר לחלק התרפויטי, שהיא לא פחות חשובה, היא הסיבה החברתית. אנחנו רוצות להצביע על גודל התופעה, חשוב לנו להראות כמה היא רחבה". 

 

מירי מרגלית. צילום: צלם: עמרי הדר

"כשנפגעת מספרת את הסיפור האישי שלה יש לזה ערך תרפויטי" .מירי מרגלית. צילום: עמרי הדר

 

מה הייתה הפנייה הראשונה שקיבלתן?

"מצמרר אותי שאת שואלת את זה. כשקראנו בפעם הראשונה לאנשים לבוא ולספר את הסיפור שלהם, אחד הטלפונים שהגיעו לקו היה של גבר בן 80. אותו אדם סיפר שהוא הותקף בילדותו ושאף אחד בעולם לא יודע על החוויה שלו. הוא אמר 'אני לא מסוגל לקחת את הסיפור שלי איתי לקבר', ורק ביקש אוזן קשבת. לצערי הוא לא הגיע בסוף".

אני מתארת לעצמי שהחשיפה היא קשה, איך זה עובד בפועל?

"כדי להגיע ולמסור עדות נפגעות ונפגעים יכולים להתקשר למרכז הסיוע הארצי, שם יפנו אותם אלינו. יש לנו חדר מיוחד במרכז הסיוע בתל אביב, אורלי ואני יושבות בו יחד עם הנפגעת שהגיעה לתת עדות. אנחנו כמו הנציגות של החברה ולכן אנחנו שתיים. הנפגעת יושבת כשמאחוריה מסך כחול, ובינינו עומדת מצלמה והיא מתבקשת לספר את הסיפור שלה. הנפגעות יכולות לבחור את הנרטיב של הסיפור שלהן. הן לא חייבות להתמקד בפגיעה עצמה. רוב הנפגעות מספרות על רצף החיים שלהן - נולדתי וחייתי, ומה היה לי בילדות, ומה היה כשנפגעתי ומה אחר כך. יש כאלה שמגיעות עם שיר או משהו כתוב ואנחנו יושבות ומקשיבות".

ומה קורה עם התיעוד?

"רק הנפגע או הנפגעת מחליטים מה ייעשה בסיפור שלהם, השליטה היא אצלם. אנחנו נותנות לכל אחת דיסק און קי עם התיעוד, יש כאלו שבוחרות לשמור אותו אצלן ויש אחרות שרוצות שנשמור את הסיפור שלהן גם אצלנו. יש לנו במרכז כספת ומחשב ללא אינטרנט והכל נעול ושמור. הרבה פעמים נפגעות רוצות שסיפור הפגיעה שלהן ייתן משמעות לאחרים ושילמדו ממנו, ומבקשות שנעביר אותו לסרטי תעודה או סדנאות בנושא".           

איך זה שונה מהגשת תלונה במשטרה, מתן עדות כזאת לא עלולה להזיק לנפגעות מבחינה משפטית?

"כל אחת שמגיעה אלינו מספרת מה שהיא רוצה וזה שמור, אף אחד לא יכול לגעת בעדות. מעבר לכך, בהליך הפלילי, כשהחוקרת שואלת שאלות נפגעת צריכה לדייק - מתי זה היה ואיך, ואם היא לא זוכרת את המקרה לפרטי פרטים החוקרת תנסה לדייק אותה. אצלנו היא מספרת את הסיפור איך שהיא רוצה ונותנת דגשים למה שהיא רוצה - הרבה פעמים אישה שחוותה התעללות ממושכת יכולה להתעכב על פגיעה מסוימת או על יום מסוים, והיא בונה את החוויה שלה בצורה חדשה. יש כאלה שיעדיפו לשתף בתחושת של בדידות, אשמה ואפילו בושה. הייתה נפגעת שהגיעה וסיפרה שהיא לא ישנה בלילות, שהיו לה סיוטים, ושהיא לא יצאה לעבודה. זה דבר שלא מעניין את בית המשפט ולכן זה שלה. אף אחד לא יכול להסתכל על הסיפור שלה בלי שהיא רוצה, זאת בחירה שלה ויש לה שליטה מלאה על העדות".

 

אורלי ליברמן. צילום: עמרי הדר

אורלי ליברמן. צילום: עמרי הדר

 

הפרויקט הזה חשף אותך לסיפור שהשפיע עלייך יותר מאחרים?

"יש המון המון נשים שהולכות איתי אבל יש באמת סיפור שנחרט אצלי. הייתה בחורה מקסימה, אני לא אחשוף שום פרט עליה, שסיפרה שמי שפגע בה זאת אמא שלה. כאחת שליוותה נפגעות ונפגעים בהליך הפלילי ושמעה אלפי סיפורים, הבטן התהפכה לי כשהיא הגיעה בשלב מסוים לתיאורים של מה שאמא שלה עשתה לה. האישה הזאת הפכה לאמא בעצמה, יש לה מקצוע, היא חיה את חייה אבל במובן הזה הפגיעה השפיעה עליה לכל החיים".

אני מניחה שהיא לא סיפרה לאף אחד שאמא שלה פגעה בה. גם בעידן של הטרדות מיניות זה נושא שנפגעים נמנעים מלחשוף על עצמם.

"אותה נפגעת אכן לא הלכה להליך הפלילי ולא סיפרה אבל כן הייתה לה נשמה, מלאכית מסוימת, אישה מבוגרת ממנה, שידעה את הסיפור. בשלב מסוים של חייה היא הייתה האוזן שלה וידעה את מה שהיא עברה. היא בחרה להגיע לתיעוד איתה ואותה אישה ישבה איתנו בחדר. זה נתן לה תמיכה וגם היה בזה סוג של הכרת תודה לאותה אישה שליוותה אותה ועזרה לה 'לא להיות לבד'".

במלאכת התיעוד את נחשפת לכל כך הרבה סיפורים קשים, איך את מצליחה לשאת אותם?

"את מתארת משהו שנקרא בז'רגון המקצועי - טראומה משנית, טראומה של אלו שמקשיבים לזוועה ועלולים להידבק ממנה ולקחת את הקושי. אישית, יש לי מנגנון שמסוגל מצד אחד להיות לגמרי עם אותה אישה שמספרת, להקשיב לה, לראות אותה ואת המצוקה שלה ומצד שני אני יודעת לעשות את ההפרדה ולחיות את החיים שלי. בטח שזה משפיע עליי באיזושהי צורה, אני לא חסינה, אבל לא באופן שזה משנה אותי. פעם בשנתיים אני הולכת מטעם המרכז למקום שמכיל גם את הסיפור שלי".

 

**ליצירת קשר עם המרכז ופרויקט התיעוד: 1202 או 03-6011910