אישה צעירה, ירושלמית, מאמינה, בת לחסידות ברסלב, מכלה שנה מחייה כדי לקבל מהרב הצדיק של החצר החסידית שלה ברכה לנישואיה. במעמד המפגש המיוחל ומול קבוצת כלות אחרות הוא נושק לה על המצח, ואין מקום למחאה. רבי ברלנד הוא במעמד של צדיק בקהילה, אז כשהוא נוגע, נושק או מלקק, נועל את הדלת מאחוריה ומחלל, מצווה עליה ציוויים שרירותיים בחיי הנישואין שלה, שולט בה נפשית ביד רמה, מה תעשה? הרי הרבי קדוש.

זה סיפורן של כמה נשים מחסידות ברסלב שהיו קורבן להטרדות המיניות של הרב אליעזר ברלנד, מהאושיות המוכרות בחצר החסידית, שלאחר מסעות של פושע נמלט ברחבי אפריקה ואירופה, הוסגר לבסוף לישראל וריצה מאסר בן 18 חודשים בלבד. הוא השתחרר מהכלא לפני כשנתיים בטענה לבעיות בריאותיות (שלא מונעות ממנו לחרוש את הארץ למפגשים עם מאמיניו או להדליק מדורה המונית ביום שרבי במיוחד), וזאת למרות שהוא  שסירב להביע חרטה על מעשיו וממעט לציית לחוק באופן כללי. בשבוע שעבר פורסם כי יגיע כאורח כבוד להילולת ל"ג בעומר בהר מירון, וחסידות ברסלב קרועה בין שני מחנות: חסידיו של ברלנד מישיבת "שובו בנים" מסרבים להאמין שפשע, וגם תוקפים את מתנגדיו בסביבות בתי הכנסת ובמרחב הציבורי; מנגד, קולות בציבור החרדי קוראים לניקוי אורוות. בעוד שהחברה החילונית שותקת - אחרי הכל מדובר בעוד אירוע דתי של עבריין מורשע דתי - המתנגדים למתן הכבוד לרב הפוקפק מנסים להילחם בגזרה במעט האצעים שיש להם. 

אלי ביתאן ומענדי גרוזמן, למשל, הם צמד עיתונאים שבין היתר מובילים יחד תכנית בתחנת הרדיו "כאן מורשת". יחד ובנפרד הם סיקרו את ההליכים של הרב ברלנד וביום שלישי שעבר הקדישו את התכנית שלהם – וגם פרסמו הקלטות – לדליית מידע שיסייע לציבור שלהם להבין מי אישר לברלנד להגיע להילולה, המרכז לפיתוח המקומות הקדושים או המשטרה. "במקום בו אין אנשים, השתדל להיות איש", נכתב במשנה, וביתאן וגרוזמן מצייתים. 

בקהילה שמשתדלת באופן אקטיבי להשתיק נשים, מעולם לא היה ברור מי יסכים להשמיע את קולן של הקרבנות. קצת מתחשק לנחור בזלזול ולומר "נו, בסדר, עיתונאים שמשדרים בתחנת 'כאן' הליברלית", ביתאן אפילו כותב לאתר השמאל "שיחה מקומית", ושיטוט קצר בעמודי הפייסבוק של השניים יעיד כי הגיעו שניהם לחזרה הגנרלית של האירוויזיון. אבל הם לא היחידים: חסידי ברסלב רבים שילבו כוחות עם ארגון מסל"ן - מרכז סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, העמותה לנפגעי כתות וארגונים פמיניסטיים חילוניים נוספים, כדי למחות על חזרתו של ברלנד לסביבת החצר החסידית ולעמדת כוח ציבורית. הם הופיעו בהפגנות, שחררו מעין-פשקווילים לציבור ומרבים להשמיע את קולם בנושא. צעדים שאולי לנו נראים טריוויאלים, אבל עבור אנשי הקהילה החרדית הם מהפכניים ממש. אבל כנראה שהם לא מספיק מהפכניים על מנת שיסחפו גם את הציבור החילוני. 

החדגוניות החרדית מזמינה בוז באופן תדיר, והבחירה בבדלנות חברתית מעלה קונוטציות שליליות וסטיגמות, כאילו החברה החרדית היא כולה כתות-כתות של אנשים שטופי מוח ומוסתים. אבל הציבור האורתודוקסי עמוס תתי-ציבורים של ליטאים, חסידים וספרדים, וכל קהילה כזו היא עולם ומלואו. גם בתוכה יש פלורליזם וריבוי דעות, לפעמים בין פסוקי משניות, ובפעמים אחרות בין דעות פוליטיות ועמדות של תמיכה ברבנים. עם זאת, קיים פער מרתיח בין סיפוריהן של נשים חרדיות מעטות שעלו לגדולה, כמו עדינה בר-שלום, לבין המחיקה האגרסיבית של נשים מהמרחב הציבורי והמדיה. בנוסף, קיים פער בין הפעילות האקטיביסטית הענפה של צמד העיתונאים וקבוצת חסידי ברסלב לדוגמה, לבין ההסתייגות המופגנת של חרדים אורתודוקסים רבים מפני גופי אכיפת החוק של ישראל החילונית.

ההתנהלות במקרה הנוכחי מבורכת. אף יש לציין כי ברלנד הוא לא עבריין המין הראשון שהציבור החרדי מנסה להוקיע מתוכו. אבל, למרות הניסיונות, המקרה הזה משול לפלסטר על יד שבורה, או לכיפה על ראשו של עבריין מין מורשע. במקום שבו נשים לא נראות ולא נשמעות כמעט בכלל, כאשר הן אינן מיוצגות בתוך המפלגות החרדיות, ואין להן טורים בעיתונים החרדיים או תכניות רדיו ב"כאן מורשת", גם נושאים נשיים לא עולים לסדר היום הציבורי בקהילות השונות.

מדינת ישראל מלאה בנשים וגברים חרדים עם לב, מוסר ומוח יהודי כשר ויצירתי, אבל אותה המדינה גם מלאה במשרדי היי-טק חפים מכיפות שחורות ומערכות חדשות שאין בהן אף פאה או כיסוי ראש למרפא. גם עלינו, השבט החילוני, מוטלת חובת הגיוון האנושי בסביבתנו, וגם סולידריות נשית כלפי אלו שלא זוכות לבמות שעליהן הן יכולות לשתף בסיפורן. בכל פעם שעוד ברלנד כזה עולה לכותרות, זועק שוב הצורך לקול נשי, חד וברור, מגן ומפרשן, שיבאר את הנושאים שחשובים להן. רבבות בנות מלך מחכות לתורן להישמע, אל לנו להפקיר אותן.