"נערה בת 11 נאנסה על ידי  חבורת נערים בני 13-17". אני קוראת את 10 המילים האלה, בצירוף כזה או אחר, כבר יומיים, והתגובה הראשונית שלי מין הסתם הייתה דומה לשלכם: 'מעניין איפה הם גרים. זה בטח לא מפה, הם בטח ילדים שמסתובבים חופשי בלי שום השגחה ואין להם גבולות מהבית, ובטח ילדים כאלה ובטח ובטח ובטח'.

אנחנו בטוחים שאצלנו זה בחיים לא היה קורה. אנחנו הורים טובים, אנחנו מדברים עם הילדים (הגדולים יותר, הגדולים פחות) על כיבוד הדדי ומין מרצון ובהסכמה, על הטרדות מיניות ועל תקיפות, ועל שוויון. אנחנו עושים פה עבודה בבית, נכון?

כשמתחילות החדשות, אנחנו רואים את זה יחד איתם, ומצקצקים ונבהלים ומזכירים להם בפעם ה-100 שאם אתה רואה שבת הזוג שלך/מי שאיתך כרגע לא נמצאת במצב שהיא יכולה להסכים או שהיא לא רוצה, פשוט לא רוצה, גם אם היא לא אומרת שום דבר - אתה הולך שלושה צעדים אחורה. אם אתה רואה נערה שהולכת עם מישהו ונראה שהם צוחקים ושלכאורה הכל בסדר, אבל אתה בכל זאת לא בטוח שהיא מבינה מה היא עושה, או לא בטוח שהיא עושה את זה מרצונה החופשי, לא משנה מה התוצאות של ההתערבות שלך - אתה מתערב, אתה שואל, אתה מברר, אתה מוודא. אתה עוצר את זה. ויותר מזה - גם אם אתה עם החבר'ה ויש צחוקים ומתחילים קטעים ופתאום משהו קורה ואתה לא בטוח לגמרי שזה באמת מרצונם של שני הצדדים, או בשליטה, או שיש לך את הספק הקל ביותר שמשהו פה לא בסדר - לא משנה כמה לא נעים לך וכמה יצחקו עליך כולם, ואולי אפילו יעיפו אותך מהחבורה -  אתה קם ועושה משהו. כי זה מה שגברים (ונשים) מוסריים, צודקים, ואנושיים עושים. ואנחנו מחנכים אותך להיות כזה.

זה פחות או יותר דברים שיצא לכם לדבר עליהם בבית? נכון?

אבל לא תמיד אנחנו יכולים לשלוט מרחוק

אני חושבת שרוב ההורים של רוב האנסים חשבו והיו בטוחים שהם הורים טובים. אני מוכנה להמר גם שרובם באמת השתדלו ונתנו את מה שהם היו יכולים או חשבו שנכון. ואני יודעת שרוב האנסים לא גדלו בבתים הרוסים, לא סבלו מהזנחה הורית פושעת, והאלימות שבהם הייתה יכולה להגיע מאינספור מקומות אחרים. כי חוץ מהורים ומשפחה, היו להם חברים שהשפיעו לא פחות - אפילו יותר - על התפיסה הגברית שלהם, על מה ש"מגיע לגבר" ופחות השפיעו בכיוון של אנושיות, כבוד ושוויון לנשים.

ויותר מהחברים, החברה ותעשיות שלמות טפטפו להם יום יום, שעה שעה, בכל מקום: בפרסומות, בטלוויזיה, בסרטים, בפורנו כל כך כל כך נגיש, ברחוב, בשיחות בקפה השכונתי, בסופר, בכביש ("מותק, אני מקווה שאת לא מזדיינת כמו שאת נוסעת כי אללה יוסתור")  וגם מנציגי ציבור ופוליטיקאים, ולא מעטים. רבים. כל אלו טפטפו להם את המסר המאוד ברור ש'וואלה, אתה גבר, העולם הוא שלך, אתה החזק שמנצח, אתה זה שצועק וצודק, אתה זה שרוצה ומותר לך לקחת. מה זה משנה מה ההורים שלך אמרו? הם לא מבינים כלום'. ואיזה סיכוי יש לנו, ההורים שלהם, נגד כל זה?

צילום: shutterstock

צילום: shutterstock


יום אחד

ואני מפחדת שיום אחד, וזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו שמגדל בנים בבית, תהיה דפיקה על הדלת, ייכנסו שניים או שלושה שוטרים, וישאלו אותי איפה הבן שלי. ואני לא אאמין, ואני אגיד שלא יכול להיות, ואני אסביר שאצלנו בבית גדלו אחרת.

אז לפני שזה יקרה, ואוי ואבוי אם זה יקרה – אני אקח את שני הבנים המתבגרים שלי, יחד עם אחותם הגדולה יותר, ואני אסתכל להם בעיניים ואשביע אותם בפעם ה-800 אלף שבחיים שלהם, בחיים שלהם, הם לא יעמדו מנגד כשהם רואים אישה או גבר במצוקה כזו. ואם הם נתקלים בסיטואציה כזו או שהם פתאום חלק ממנה  - את הכל אפשר לעצור. בשנייה.

עם אומץ, עם שכל, ועם הידיעה שהם מצילים חיים. לא פחות מזה.